יום ראשון, 26 בפברואר 2017

כבודה של הרבה

בשבת האחרונה התפרסם מאמרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם: הדרה שיוצרת בינוניות

להלן הערתי למאמרו:

עורך מוסף שבת מציין בעמוד פתיחת המוסף כי "הרב מיכאל אברהם לא מוצא כמעט נשים הראויות לתפקיד רבני", ובכך הוא מדגיש את הפרובוקטיביות שבמאמרו של אברהם על פני שני עניינים חשובים לא פחות שמופיעים בתחילתו.
הראשון הוא קביעתו של אברהם שאין מגבלה הלכתית למינוי נשים לתפקידי שררה שונים, ובכללם רבנות.
השני הוא הדגשת התופעה של הדרת נשים מפרסום מאמרים בכתבי עת תורניים, מטעמי שמרנות קיצונית.
ובאשר לבינוניות: אברהם טוען שרובן של הנשים להערכתו אינן ראויות לתפקיד רבות קהילה. הוא מטעים כי אלה שמבקשות לעשות כן (ואינן ראויות) יכולות אולי לאסוף מקורות ממאגרי מידע שונים ולתת תשובה לשאלות הלכתיות בסיסיות; אך, לדעתו, (כך "מקובלנו") רב בישראל צריך להיות למדן, הוא אמור להיות בעל יכולת ליצור יצירה תורנית- הלכתית בעיקרה- ברמה טובה, ולתת שיעור תלמודי בעיון.
אלא ש"מקובלנו" זה של אברהם כבר לא כל כך מקובל. להערכתי הלא בדוקה, רוב בעלי הבתים ובעלות הבתים בציבור הציוני דתי אינם מעוניינים ברב למדן הנותן שיעור תלמודי בעיון. הם מעוניינים ברגישות אנושית, בהכוונה רוחנית, בשיעורים מעניינים ולעיתים בהתערבות מושכלת בסוגיות שהן בבחינת "אגדה למעשה". את אלה יכולה וראויה להגיש אשה שדף הגמרא אינו זר לה והיא עושה שימוש מושכל ברשת ולעיתים אף בזרועות האקדמיה (אברהם כהרגלו מבטל את תרומת הנשים שפונות לאקדמיה לעולם הלמדני; "אנחנו שולחים את הנשים שרוצות להתקדם בתחום התורני לזרועות האקדמיה, ואז מתפלאים שאין נשים למדניות...").
רובו של הציבור אינו מחפש ברב הקהילה פוסק או מגיד שיעור תלמודי בעיון. את זה אפשר להשיג באמצעות הרשת. בקהילה שאינה וירטואלית, הצמא הוא- לעיתים קרובות- שונה. ראוי להן לקהילות להיות מונהגות ע"י נשים בשל נשיותן (וסמי מכאן ענייני מגדר).
רבה ראויה לקהילה היא אשה אוהבת תורה, חריפה, מוסרית, היודעת נפש אדם ונפש משפחה. רבה של קהילה כבודה בבית פנימה: יש לה מהלכים בחינוך, במקומו של הגבר בעולם בו הוא שב לביתו- על פי רוב- לעת ערב ואינו מגדל את ילדיו, במקומה של אשה הנושאת בעול השוויון המדומה ובעול המשפחה; ומשום שכבודה בבית פנימה, היא ראויה להשמיע זאת בקול חוצות, בבית הכנסת מעבר למחיצה, בשיעור למדני או בדבר תורה, ובמהלכים שמאחורי הקלעים, מהלכים שמקובלנו שהיו ועודם חלק מתפקידם של רבני קהילות.
ללמדנים רבים- לאברכים טובים מאד ומעלה- חסרה לעיתים קרובות בינה שבהובלת קהילה, בהתמודדות עם עניינים שבבית פנימה. לכן, ראוי להן לנשים להשמיע קולן מעבר למחיצה בענייני הרוח. מי יודע? אולי כך יגבר הצמא שלהן ושל הציבור לשיעורים למדניים מפיהן ומפי כתבן.
אך גם אם הצדק לא רק בהערכותיו של אברהם אלא גם בתפיסת רב הקהילה, עדיין יש להצר על סגנונו.
דווקא משום שהוא מעודד את מאבקן המוצדק של נשים לשויון ולהכרה היה עליו לא רק לסמן את מצבו העגום של הלימוד הנשי, אלא להציע הצעה, להשמיע קול קורא ולא רק להודות ביושר על הבינוניות.


יום שני, 12 בדצמבר 2016

קו פרשת המים

מקומם של בני העדה האתיופית בחברה הישראלית הוא על תנאי. עוד מימי "ומי ידע אם אברהם לא היהשחור" של אהוד בנאי והפליטים.
הלכתם והליכותיהם אינן במסורת התושבע"פ כפי שהגיעה לידינו.
מסורת יש להם יותר מלכל השולטים בנושאי הכלים של השולחן ערוך, כמיהה לציון עאכ"ו.
ובכל זאת, הם על תנאי. עדיין. כך ביחס המחפיר לרב שרון שלום ולספרו "מסיני לאתיופיה".
גם היום צצה פרשה של בלנית אתיופית שפוטרה.
בכל פעם שאני פוגש את יחס העולם האורתודוקסי לאתיופים אני מתבייש.
מתבייש שלמשך תקופה ארוכה הייתי חלק ממנו ללא עוררין.
מתבייש שעד היום אני מזוהה איתו.
מתבייש על כך שאני חי בחברה שמדירה אנשים שמשתוקקים להשתייך אליה; אנשים שנושאים את דגל הציונות בעוצמות שלא נראו כאן בעשרות השנים האחרונות אם בכלל.
החברה האתיופית- בניגוד לסוגיות נפיצות אחרות כמו יחס ללהט"בים- אינה חברה שיש מוכנות להכיל אותה בדיעבד. כך לא יעלה איש דתי, משכיל ומוסרי על דל שפתיו.
אולם עולמנו ההלכתי שיכול היה להשתמש במתנה של הלכת האתיופים ולהבין באמצעותה מחדש את יחסנו להלכה, נותר קפוא במחיר שכבוד הבריות נדחה מחמת קשקושי עסקנים אורתודוקסיים. אך כאן לא ניתן להאשים רק אותם כי גם הגדולים הציעו להטיף דם מילה. ודרשו לבטל מהלכותיהם ומהליכותיהם לאלתר.
וכאן לדעתי המקום של כל בר דעת לעשות חלוקה בינארית- דיכוטומית ולומר עד כאן. יש פה שחור או לבן (תרתי משמע).
ומי ידע אם אברהם לא היה שחור.

נ.באפילו תגובתיהם של הרב עמיטל ושל הרב ליכטנשטיין זכרונם לברכה (המובאות בספרו של הרב שרון שלום) לשאלת יהדותו של הרב שרון שלום מצויים בתוך מסגרת שהיא קטנה- בעיני- ליחס ליהודי אתיופיה. חומרא בענייני גיור היא קולא בענייני כבוד אדם המשתוקק לציון.


יום שלישי, 19 ביולי 2016

על ישראל גאוותו (מתוך פיוט בתפילת ימים נוראים)

נניח שבמצעד הגאווה בירושלים חס וחלילה חס ושלום היה מתרחש פיגוע של מחבל. ערבי.
ונניח שהפיגוע היה מצליח. ח"ו.
ונניח שהיו נפגעים בו אנשים. מפגינים חרדים. מפגינים מישיבות הקו. צועדים במצעד כחלק מחברי הקהילה הגאה. ומזדהים בעת הזאת עם החובה לכבד את אנשי הקהילה הגאה.
ואז היתה הארץ נרעשת: מפקד מחוז ירושלים במשטרה היה מתפטר מיידית. ח"ו.
הפייסבוק היה גועש בפוסטים של חמלה. ושל מה שחשוב בחיים. ושל מרקם החיים שלנו פה בארץ הקדש.
ומישהו מאתר מידה היה מגלה שהמחבל היה הומוסקסואל שנודה ממשפחתו ושהובטח לו ע"י שולחיו שיפגוש למעלה 72 בתולים.
ואז היתה מתלקחת האש, ועימות עם הפלסטינים היה מתרחב, וקצין בכיר בצבא- בעל נטיה להט"בית- מכר של הרב לוינשטיין, היה נפגע. והרב לוינשטיין היה מגיע לבקר אותו בבית חולים (אבל הם לא היו מתחבקים. ח"ו).
ובדיוק בשער בית החולים היו נפגשים הרב בני לאו והרב לוינשטיין. ואז היה ניגש אליהם ליצן רפואי ומזמין אותם לרקוד איתו.
מוסר ההשכל: הבחוץ מלכד את הבפנים.
הבעיה: ההגדרות של הבחוץ והבפנים כל הזמן משתנות.

יום ראשון, 17 באפריל 2016

מי כאן הלל 2

ועד רבני בית הלל פרסם לכבוד שבת הגדול חוברת עם מניפסט הלכתי בענייני יחס הקהילה לבעלי הנטיה החד מינית.

המניפסט פונה אל הקהילה ולא אל בעלי הנטיה כפי שמצויין בהערה בגוף הדברים שבעמוד 4 בחוברת וגם במקומות אחרים.

תדע שהוא כך שהרי ברוב טקט נפתח מסמך העמדות ברוח ההלכה: "האיסור על קיום יחסים בין בני זוג מאותו מין הוא מן

התורה. התורה תורת נצח ולא תהא מוחלפת, ועל כן אין דרך להתיר קיום יחסים בין בני אותו מין".

ונניח שהומוסקסואל בא לביהכ"נ וקורא את המסמך, ואומר: אה. אוקיי. הם פונים אל הקהילה. לא אלי. כי אני החריג,

האחר, כמו נפגעי הנפש שהם עושים עליהם ימי עיון (ראה עמוד 13 בחוברת).

גם בהערה 26 בעמוד 6 מרגלית: "כיון שהמסמך פונה לקהילה...טוב שהמתחבט בסוגיה זו [של האיסורים הקשורים לנטיה

החד מינית] ימצא לו מורה הלכה הבקיא בסוגיות אלה שיסייע בידו". אולי מרדכי אלון..

הסימוכין למניפסט מזכירים כתיבה אקדמית המבוססת על מקורות. ככזו, היא לקויה מכמה בחינות.

ראשית, צורנית. הערות השוליים אינן נסמכות מבחינת העימוד למקומן בטקסט וקשה לעקוב אחריהן. אף זו, ישנן טעויות

לשוניות (התייחסות למצוות כצורת זכר רבים ועוד).

שנית, נעדרת התייחסותו של בעל הבלוג אברם העברי לסוגיית ההומוסקסואליות והדברים המאירים שכתב.

וביותר, חסרות הפניה והתייחסות למאמרו המונומנטלי של ההומוסקסואל הדתי זאב שביידל "אח(ר)ים בקרבנו" בכתב העת אקדמות.

זאב שביידל שיש לו יכולת פרגון אדירה וסובלנות יוצאת מן הכלל פרגן לארגון בית הלל ולכן אני פוטר עצמי מלעשות זאת.

הצורך הפאתטי לדעתי לחפור בענייני הלכות ומצוות הונאה כדי להסביר שצריך להתנהג יפה להומוסקסואלים רק מראה

לאן הגענו, ועד כמה דברים פשוטים לאדם סביר בחברה המערבית דרושים לסימוכין. כיהודה ועוד לקרא! אין צורך לקרא.

הכניסה לעולמם הפרטי של אחרים והפטרונות האמפטית הנובעת מכך (התורה אינה מוחלפת.. ילך למורה הוראה.. המסמך

פונה לקהילה) מפספסים את הנקודה הפשוטה החותכת: אין לנו זכות להתערב לאנשים בחייהם למעט פגיעה ישירה בערכים

עליהם אנו אמונים. לא צריך בשביל זה פסוקים, או מהדורות מגעיות של מדרש אגדה אמוראי. זה פשוט.

לכן ברור שאנו גם לא הקהילה שמקבלת אותם. אנו כמוהם. הם ואנו מרכיבים את הקהילה. ואם יש בקהילה אנשים דפוקים,
ויש ברוך השם הרבה כאלה, הם לא מצדיקים כ"כ הרבה הערות שוליים.

וכה יפה היה לכלול בגליון זה דיון הלכתי על תוצרי קטניות לאשכנזים בפסח. כשגם כאן, השכל הישר והיכולת לשמוח בחג

החרות בלי לבדוק כל מאכל מחמת פראנויות וטעויות בהבנת מקורות קדומים או ביכולת להכריע הלכה מחודשת לאור

שינויי תעשיית המזון, נדחק לטובת דיונים משמימים.

מי כאן הלל? אין כאן הלל!








יום שני, 14 במרץ 2016

מכתב שמצוי בראשו אך עדיין לא נשלח

ליעל אלמנת ינאי וייסמן שלום וברכה

אני פונה אלייך- בראש ובראשונה- כאדם ולא כאיש פוליטי

דרכך ודרכו של ינאי ז"ל נפגשו שלא במקרה

הוא ניהל קרב אליו הלך מתוך תחושה פנימית שחייו בסכנה ממשית, אך הוא לא היסס

את שמנהלת כרגע את קרב חייך שלא מרצונך נלחמת והצלחת במלחמה לא פשוטה בגלגלי בירוקרטיה הישראלית

האנונימיות שלכם כזוג הפכה אתכם לאחר הרצחו כשליחים של החברה הישראלית, של הישראלי היפה המבקש לגור בארצו בשלווה ובבטחון

אני מזמין אותך להמשיך את תפקידך כשליחה וכפי שהשכלת לנהל את המאבק שעשית בשקט ובאסרטיביות יוצאי דופן, לפעול למען החברה הישראלית במסגרת הפוליטית

אני מאמין שלא במקרה הזדמנת למאבק כזה ואני מבקש מתוך הערכה כנה להצטרף לעשיה בה התחלתי אני וחברי למען חברה בטוחה יותר, למען העתיד של כולנו ושל בתך הקטנה

אני מבקש להזמינך לשיחה וכו'

בהערכה רבה

יאיר לפיד

נ.ב שריר הלב שלנו מאומן למעברים חדים בין האישי לציבורי. לא חייבים לצפות באח הגדול. מספיק להזדהות לרגע עם תמונה, ואז דמות ציבורית עושה- למען הself שלה- סלפי עם אותה דמות שפתאום נאנסת בעל כרחה מן האנונימיות שלה.
בארץ נהדרת עשו מערכון שנוגע באותה נקודה.

 



יום חמישי, 3 במרץ 2016

על אלו שלבם במזרח אך הם בסוף מערב

לאחרונה התעניינתי במרואן ברגותי הכלוא בישראל ונחשב עבור חלק לא קטן מהפלסטינים כממשיכו של אבו מאזן. בחירה בו כמנהיג העם הפלסטיני תהיה הישג משמעותי לפלסטינים, ותהפוך אותו לנלסון מנדלה שני. כבר היום הוא חשוב כך הן בעיני בני עמו והן בעיני ישראלים כמו עמוס עוז שהקדיש לו את ספרו על אהבה וחושך. (והנה קישור מעניין לעוד ליבוביץ' האמון על אידאלים ופרובוקציות) כמובן שח"כ איימן עודה ושאר חברי הרשימה המשותפת המתונים פחות ממנו רואים בברגותי מנהיג לגיטימי וראוי של הפלסטינים.
ברגותי שפוט למספר מאסרי עולם על רצח של יהודים/ישראלים בתחומי הקו הירוק.

נמצא שיהודים שמאליים שוחרי שלום עושים השוואה למשל בין ברגותי ובין לוחמי המחתרות ערב קום המדינה. מה אלו ידיהם דמים מלאו כדי להביא את עמם אל החופש מידי הכיבוש, אף זה נהג כך. ומה אלו מנהיגי מדינתנו ושואפי שלום, אף זה הברגותי. וממילא שניתן להבין רצח של חיילים ומתנחלים, משום שהורתם בחטא והם נחשבים כמעין "רודף" שמצילין אותן בנפשם.

ומאידך, יהודים אחרים- כמוני- אינם מסוגלים להבין איך רצח של חפים מפשע מבני עמי יכול לטהר את השרץ. ואף זאת; כשיראו לי- שחור על גבי לבן- שכך היה ערב הקמת מדינת ישראל, וישנו דמיון במלחמה ולא רק בשכול (ע"ע רזי ברקאי), עדיין אומר שרחוק ההבדל בין שוחרי חיים לשאהידים.
לאחרונה פרסם גדעון לוי מאמר בו הוא טוען שהשכול הוא אותו שכול. הוא מעיד כך מביקורים תכופים בבתי אבלים פלסטינים. נשכח ממנו סרטו של שלומי אלדר "החיים יקרים" המעיד על תרבות אחרת בחברה הפלסטינית. אני סבור שגדעון לוי, למרות טיעונו החשוב במאמר לגבי הדמיון בין היחס למזרחים ובין היחס לערבים, מסמא את עיניו ואת עיני קוראיו מלראות הבדל תרבותי. הנה למשל דוגמה אחת טריה על מפקד בחמאס שנרצח ע"י חבריו- ככל הנראה- משום שהיה הומוסקסואל.
מהי המסקנה? החברה הערבית היא חברה האמונה על מסורת ישנה וממשיכה להתנגד לערכי התרבות המערבית. במסורת הישנה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" ו"גואל הדם הוא ימית את הרוצח" ותועבה היא לשכב עם זכר משכבי אשה וכו'.
המפגש שלה עם המערב מוביל אצל חלקה להטמעת ערכי המערב (לפעמים רק היכן שנח לה[בדומה גם לחברה הדתית היהודית]) ואצל חלקה להקצנה ולחזרה אל המקורות (חמאס, דאעש). המעניין הוא שגם בחלק מהמגזר החילוני הערבי השיח הוא דתי. מסמך האסירים שמשותף לפלגים השונים נפתח בהצהרה דתית, ולא דבר ריק הוא.
החברה היהודית הישראלית ברובה המכריע ספוגה בערכי תרבות המערב, וגם אלה שיתקשו עם הומוסקסואליות, לא יוציאו את נשקם ויהרגו אנשים שנוהגים אחרת מהם.
בגלל מקרה המבחן של מרואן ברגותי, מקרה אשר מעיד על המרחק הרב בין רובם המוחלט של היהודים בישראל לבין רובם המוחלט של ערביי ישראל, נראה שבסיס לשלום ולקרבה בין העמים רחוק מאיתנו.
השיח האפשרי הוא על בסיס האמונה של שותפים משני החברות בערכי התרבות המערבית (שויון, חירות) ונסיון לבנות חברות יותר סובלניות, החל משינוי התא המשפחתי בחברה הערבית (תהליך שנתקל בערכי טאבו שונים; ראו דוגמה לכך באוקימתות של המופתי של עזה ביחס להליך הפרידה של גבר מאשה)
ממה שאני רואה בחלק מתלמידיי הערבים, "נקבה תסובב גבר". הבנות מפותחות מאד מבחינה רגשית וקוגנטיבית והן מציעות שיח אחר שנתקל באי הבנה של הבנים האמונים על המסורת המשפחתית הפטריארכלית והשוביניסטית. השלב הבא הוא התרבות מקרי הגירושין בחברה הערבית ואח"כ התקרבות אל המערב תוך כדי בעיטה בו.
התבוננות כזו אינה גזענית, היא מתייחסת לתרבות ולתהליכים אותם היא עוברת. ראייה כנה של המציאות רואה גם את הבעיות הדומות בבית שלך. אך לראיה כנה יש סיוג: פרופורציות. לאחרונה נסח הלל גרשוני בבהירות עניין זה.