יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

לכבוד החנוכה

שני פוסטים מעניינים בענייני לשון: של הלל גרשוני ושל רוביק רוזנטל.

א. מהדרין
ב. דמי חנוכה

חנוכה שמח

יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

תרבות ומשפחה.

מספר שבועות לאחר הולדת בתנו החלטנו לצאת להצגה.
הגענו איתה ונאמר לנו שיורשה לנו להיכנס באופן חריג (למרות שלא מאפשרים בד"כ) ואם תצייץ הקטנטונת נצא מיד. אח"כ הגיעה מנהלת ההצגה- אשה גסה שאינה בעלת מידות בהיבט המוסרי- ואמרה לנו לצאת באופן הרחוק מהתחשבות. זאת, בגלל שהיה מקרה בו תינוק בכה בעבר. בכי זה גרם לעצבנות של חלק מהשחקנים ופגיעה בריכוזם.
אשתדל לשים לרגע את סערת הנפש בצד: יום סוער, עד שמוצאים בייבי סיטר, וסוף סוף משהו קצת אחר משגרת היום יום.

במקום זאת, אני מהרהר בשאלה מה מקומם של חיי משפחה בחיי תרבות ורוח? כלומר, האם חיים משפחתיים מפריעים לחיים תרבותיים ככלל? רבים האמנים החיים בנפרד הואיל והם מתקשים לחלוק ולוותר על שלהם. רבים אנשי הרוח הסובלים בבדידותם גם אם בחרו בחיי משפחה. 

אשוב להצגת התאטרון. אנו חיים בישראל. ישנם אנשים הנוהגים שלא לכבות פלאפון במהלך ארוע תרבותי. האם צלצול טלפון פוגע אנושות ביכולת השחקן לשחק? נכחתי מספר פעמים בקונצרטים שבהם השתלב צלצול טלפון של קשישה ששכחה לכבות את הנייד. הנייד צלצל באמצע קונצרט של מאהלר. אני חייכתי וחזרתי להאזין, אבל יש אנשים שכעסו, שנפגעו מכך עד עמקי נשמתם. למען מאהלר, למען התרבות, למען איבוד הפרופורציות.
אני מבקש להדגיש שאני מתנגד לישראליות הסחבקית ביחס לאירועי תרבות, אבל בכל זאת מאמין שמידתיות היא עקרון מנחה. שחקן יקר! ישנן הפרעות במהלך המושלם של הביצוע! תינוק בוכה, פלאפון; הם חלק מההצגה.

בי"ט כסלו צויין יום גאולתו של האדמו"ר החב"די שכתב את ספר התניא, ששמו הוא "ספר של בינונים". הוא עשה זאת מתוך הבנה שבינוניות היא דרך העולם, וכנראה שלכתחילה. כלומר, האדם הוא בינוני. אדם אמיתי הוא זה הנלחם ביצרו; לא המלאך המבטל את יצרו.
בבודהיזם מן הזרם הטיבטי הקרוי "המוביל הגדול" ישנו ויתור על הגעה לנירוונה- העליונות שברוח- למען הכלל. האידיאל הוא להיות בודהי סטווה הפועל למען הכלל על חשבון ההתאיינות בפני הרוח.
ושוב לחב"ד: מפורסם הסיפור שרגיל היה הרב עמיטל זצ"ל לספר על אדמו"ר חב"ד הנ"ל שאמר שמי שלומד ואינו שומע קול תינוק בוכה, משהו פגום בלימודו. 

בהשלכה לענייננו, תרבות וחיים מתקיימים בתוך שטף של חיים שיש בהם גאות ושפל.

ורגע קצר של עברית. מהי תרבות?

המלה מופיעה במקרא בספר במדבר בתוך דברי משה לבני גד ולבני ראובן: "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל"

תרבות=צאצאים, מה שנהיה אחרי שאבותיהם רבו (פירוש י. ליכט, ובדומה: ראה מילון בן יהודה; ובמרחק מה מפירושם, פירש קדרי במילונו לעברית מקראית).
תרבות במשמעות של הרגל- התנהגות המסתעפת מבני ביתו של אדם- היא מונח שנוסד בספרות התנאים על בסיס המשמע המקראי.
כלומר, התרבות ביסודה היא מלשון התרבות= משפחה, וסופה בימינו במשמעות של הרגל והתנהגות של יחידים אשר למצער: קנאים לעצמם ומרירים לסביבתם.

יצאתי אתמול בערב לתרבות רעה. אבל בסוף חזרתי הביתה. אני לא יודע לאיזה בית חזרה מנהלת ההצגה. אני מקוה בשבילה שהוא בית חם ותרבותי. כמו פעם. 

את ניכורם של אנשי תרבות לסובב אותם, היטיב לבטא רנדי ניומן, ולעברת לתרבות הישראלית- שלומי שבן- ב "החיים שלי טובים". ואפרופו תרבות, האם ראוי שלומי שבן לליווי תרבותי של הפילהרמונית?









יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

הרב אלישיב מזוית אחרת

מצ"ב מאמר של הרב זאב ויטמן על הרב אלישיב.
מן המאמר הדן בפסיקותיו ניכר שגדולי הרבנים מכל הציבור התייחסו לדבריו ולשיקול דעתו בכובד ראש.

לפניכם- מתוך המאמר- דברי הסיום על הרב אלישיב: 
זכה הגרי"ש אלישיב זצ"ל להתוות לעם ישראל על כל מגזריו ועל כל פלגיו את הדרך אשר ילך בה. בכל יום ויום הצטופפו בחדר הכניסה הקטן שלפני חדרו עשרות יהודים פשוטים יחד עם הרבה מאוד רבנים חשובים מכל קצוות העולם ומכל המגזרים, כולל רבנים שעמדו בראשי מערכות גדולות ורבנים האחראים על עיצובה של ההלכה במגזרים רחבים של עם ישראל, שהביאו בפני הרב את השאלות המסובכות והמורכבות והקשות ביותר בכל תחומי התורה כולה, כולל שאלות של פיקוח נפש, והכרעות שחרצו גורלות ועיצבו קהילות שלימות. בדקות הספורות שזכה כל אחד מהרבנים הללו להיכנס לחדרו הצנוע של הרב נפשטו כל ספקותיו ונענו כל שאלותיו, וקביעותיו של הרב הפכו לנכסי צאן ברזל בהלכה הנוהגת כיום בעם ישראל – בארץ ובתפוצות. זכה עם ישראל להסתופף במשך עשרות שנים בצילו של רב ענק בתורה ובמידות, שהתמדתו והליכותיו וצניעותו הביאו לכך שנפסקה בדרך כלל הלכה כמותו, והכרעותיו התקבלו כמעט ללא עוררין. תנצב"ה.

אם נשווה את הדברים האמורים לפוסט קודם בו עסקנו בדמותו של הרב אלישיב, נתקשה לצייר לעצמנו תמונה ברורה.
הרבה פעמים קשה לצייר תמונה כזו הואיל ועל אנשים בכלל- ועל בולדוזרים בפרט- יש כמה דרכים להסתכל;
אפשר להביט על המפעלים הגדולים שהם מקימים אבל אפשר להתבונן על מי שנקבר ונפצע בתהליך הבניה.
בעיני, זהו ההבדל הבין שמאל לימין בהיבטים הפוליטיים והחברתיים.

אז מיהו הרב אלישיב? זה המשחיר את פניו כעורב לבני ביתו, או זה המאיר פנים לכל הפונה אליו ודן ברצינות תהומית בענייניו? זה הנושא פניו לציבור ולאלהיו או זה שאינו נושא פניו לבני ביתו?

מקריאה של סיפורי חסידים ורבנים בעלוני בתי הכנסת ובכלל אני מגלה שוב ושוב שגדולתו המוסרית של חכם בסיפור מסוים באה כמעט תמיד על חשבון מישהו. לפעמים זהו לקח מוסרי אותו החכם בא ללמד, אבל פעמים רבות יש אנשים קרובים המשלמים את מחיר הלקח. כך שמאחורי הלהט ומוסר ההשכל של הסיפור חבוי סיפור אחר, פרוזאי ופשוט, על "מחירה של תורה" (לשון הרב פרופ' א"ש רוזנטל במאמרו "על דרך הרוב").
מאחורי מלחמה בדרום הארץ חבויים ילדים שהעסק של ההורים שלהם סגור. להורים אין כוחות וכסף לקנות לילדים נעליים חדשות לקראת החורף, ומה שמעסיק את הילד זו בעיקר הבושה ביחס לחבריו.
מאחורי הסיפורים המרטיטים בהם אנו מולעטים, מסתתרים חיי יום יום של אנשים שלא שואלים אותם שלום ומה שלומך, של אנשים מודרים (מונח שטבעה הפסיכולוגיה המודרנית).
איך כתב קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס"? שבחירתו של אדם לסיים את חייו תלויה בדברים שחופרים תחתיו ("חופרים" כמובן לא במשמעות מן הסלנג). הדברים שחופרים תחתנו לא מגיעים לחדשות. ולא מדברים עליהם כשמחכים בתור לשאלת רב גדול בתורה על חיידקים ועל כוורות בשנת שמיטה.









יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

זאב שביידל וחנוך דאום- גם את זה לעומת זה..

מזה זמן אני עוקב אחרי דברים שכותב זאב שביידל בבלוג שלו
הוא דוגמא כמעט יחידה בעיני לאדם אמיץ, מרתק, מקורי שאינו מגיב ביהירות ובבוטות כלפי שרלטנים שונים ומשונים אותם הוא מבקר. קראו עליו בקישור לעיל מן הויקיפדיה.
הנה ביקורת עדכנית שלו על ספרו החדש של חנוך דאום

יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

לתושבי הדרום



שלשים משמרות (ויש אומרים ארבעים) הוי הלילה
ועל כל משמר ומשמר מישהו
נותן קולו;
אשה מספרת עם בעלה. 
מה בין משמר למשמר?
אמבטיה מהירה
או מזון איטי ומבושל
במהירות
למקלט?

שלשים או ארבעים משמרות הוי הלילה
ובכל משמר
עומד
מלך מלכי המלכים
ואומר לבנים
אוי!
בעוונותיכם החרבתי את 
משמרותי,
בעוונותי 
החרבתי את 
משמרותיכם.

ע"פ התלמוד במסכת ברכות (דף ג עמוד א):

רבי אליעזר אומר: שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו". וסימן לדבר – משמרה ראשונה, חמור נוער; שניה, כלבים צועקים; שלישית, תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.

אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב: שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר: אוי לבנים, שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם:






יום חמישי, 15 בנובמבר 2012

ספר האגדה

בפוסט קודם עסקנו בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי.
הזכרנו אז גם את הספר "אגדות ותולדותיהן" של לוי גינצבורג המכיל חומר עצום המוער בהערות קצרות וחשובות לאין ערוך.
בקרוב יצא ספר האגדה במהדורה מחודשת עם ביאורים נוספים למילים מאת פרופ' אביגדור שנאן.
פירושים לאגדות נבחרות החלו להתפרסם באתר הבא: http://agadastories.org.il/

יום שני, 29 באוקטובר 2012

גדולי ישראל, יצחק רבין ושי פירון

א. הבן של השכנים אוהב את השיעור על "גדולי ישראל". הוא לומד מקצועות ליבה וצופה בטלויזיה. מלמדים אותו שיש אנשים מיוחדים שחיו בעמו לאורך השנים: אנשים מעוררי השראה. אנשים שכתבו ספרים יקרי ערך. אנשים שעשו דברים. אנשי רוח.
ב. במערכת החינוך הרגילה אין דברים כאלה. לומדים בספרות ובאמנות על היוצרים, אבל הם לא נתפסים כ"נר לרגלי" התלמידים כאנשים שעשו משהו.
ג. אתמול דיברו על מורשת רבין, על הדברים שנשא בקבלת פרס נובל וכיו"ב. יצחק רבין היה מצביא וראש ממשלה שמסר את מרבית חייו למטרות ציבוריות. כשחזר הביתה היה צופה בערוץ הספורט. אהוד אולמרט מעריץ מושבע של מנצ'סטר יונייטד ונוסע לראות משחקים של ריאל מדריד, חיים רמון עומד בראש קבוצת הפועל ת"א ונתן איזה בוסה או סתם צחקק עם איזו חיילת לפני ישיבת הממשלה שהכריעה על כניסה ללבנון ביום חטיפת החיילים שנרצחו. וגם דן חלוץ זכור לטוב.
מה שאני אומר, שמנהיגים פוליטיים הם לא גדולי אומה. מי שחוזר הביתה ורואה כדורגל (על בסיס קבוע), אינו לדעתי איש רוח. זה לא גורע מתרומתו בהנחה שאינה אגוצנטרית לגמרי. בן גוריון ארגן שיעורי תנ"ך על בסיס קבוע, ירד לשדה בוקר בערוב ימיו. זהו לענ"ד איש אשר רוח בו למרות כל הבחישות בהן היה מעורב.
יום הזכרון הוא לרצח רבין יותר מאשר ליצחק רבין. רצח של ראש ממשלה במדינת ישראל הוא דבר כ"כ חמור הדורש אזכרה לדורות. כבצום גדליה בן אחיקם. ראו את דברי השופט חשין בפסק הדין בערעורה של מ. הר שפי. לא שנחה דעתי מקריאת הערעור וממסקנותיו המאד מוטות, אבל דברי הפתיחה שלו לפסק הדין ראויים להיקרא.
ד. הרב שי פירון ליש עתיד. מעשה שהיה. לפני יותר מעשור הצגתי מועמדות להוראה במוסד שבניהולו. הוא סיפר על המוסד שבניהולו, ולאחר מכן אמר לי שכבר ברר עלי כל מה שצריך לדעת, וסיים את הראיון. הייתי מופתע מעומק הראיון.
לאחר מספר שבועות זומנתי לפגישה נוספת איתו ועם הרבנים שרלו וסתיו, שיעזרו להכריע לו את מי לבחור. כמה מפתיע!הוא פתח את הפגישה במילים: אני כבר מכיר אותו, תוכלו אתם לשאול אותו שאלות. אח"כ גלש בynet לאורך כל הפגישה.
יתכן ועשה תשובה (למרות שלא התייחס למכתב ששלחתי אליו), ויתכן שהוא אדם אחר. אם יורשה לי, ככל שאנשים מהלכים בגדולות, נטיותיהם לנרקסיזם העטוף בשמועות ובבדיקות שטחיות מתגברות. כך על פי רוב.
אגב, לעיתים אני קורא את תוכו ומסכים עם עמדותיו שהכל חינוך.
אבל ללכת עם יאיר לפיד, איש רייטינג בורגני: נהנתן של הרוח (מזכיר לי דברים שכתב בודלר, סופר צרפתי)?
ללכת אחר מי שהולך אחר אביו, שנפגש עם אהוד אולמרט לפני מספר חדשים להתייעצות חברית בענייני פוליטיקה?
על אלו אני קורא: חלפו ויחלפו עם הרוח.
ה. בקברי צדיקים אין ימי כיף. אלא אם כן יאיר לפיד יעשה תשובה. מי יודע? גם על אורי זוהר לא האמינו רבים! אולי הרב פירון יחזיר אותו לחיק היהדות של בית אבא?

יום חמישי, 20 בספטמבר 2012

טיפול בקרחת, או: מונחים טיפוליים והלכות תשובה

אבחון וטיפול.

אלה מונחים מקובלים מעולם הטיפול בגוף ובנפש.

המאבחן מציג תמונה של הבעיה, של הדורש טיפול. נדרשת ממנו חכמה ותבונה. ידיעה של תורת האדם והבנת מצבו המיוחד של האדם הפרטי. מלאכת האבחון קצרה, ואמורה להכין את הקרקע למלאכת הטיפול שבעקבותיה. 

מלאכת הטיפול קשה וסיזיפית. לעיתים היא מביאה להטלת ספק באבחון הראשון בשל רגרסיה או דחיה של הטיפול שהומלץ ע"י המאבחן. לעיתים אין סבלנות למטופל או למטפלים בו להתמיד במלאכת הטיפול.

כרגיל, מרב הכריזמה וההילה נמצאים אצל המאבחן. הוא הרואה את מה שעיני אחרים טחו מלראות.
אך הרבה פעמים הוא מגלה חוסר סבלנות וחוסר סובלנות. כל באי קליניקתו עוברים לפניו כבני מרון.

העבודה השחורה הסיזיפית של המטפל אינה זוכה להכרה האמיתית שנמנו וגמרו שתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה. 
וכבר העיר פרופ' תא שמע שהכרעה זו שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה מעידה על חוסר ההכרעה מי גדול. 

הרב קוק מבחין בין שני סוגי תשובה, שינוי וריפוי של אדם: שינוי פתאומי ושינוי הדרגתי. כולנו חפצים בפתאומי המבריק ומהפך מחשבות. אבל לרובנו הסיכוי הוא בהדרגתי, חסר ההילה ובעל היציבות.

ככל שאני מביט בתחומי עיסוק שונים- מעבר לעולם רפואת הגוף והנפש- אני רואה את נהיית ההמון (גם זה הביקורתי) אחר הכריזמה, אחר האבחון והברק. המקום של העבודה הקשה המפעפעת לאיטה שמור ליחידים.

לכן שיר כמו "יום אחרון" של שלונסקי, הוא שיר אופטימי: אמנם, "לתפילות- תפרחת ושלכת".
אך שלכת מעידה על פריחה: "כל דבר נודע מהפכו" מהר"ל מפראג וסיפור רבי עקיבא ששחק כשראה את ירושלים בחורבנה, ועוד ועוד.

ואף- אומר את האמת- למאבחנים שלכת ולא רק תפרחת. אלא שעינינו אינן רוצות לראות שלכת לאורך זמן. 
עינינו אינן רוצות לראות שלכת לאורך זמן.

די לקרחות: פנו לרופא העור שלכם.

או שלא.




יום רביעי, 12 בספטמבר 2012

שיר לסוף שנה של אברהם שלונסקי

גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת. 
וְיוֹם אַחְרוֹן שָמַט אֶת כָּל כְּתָרָיו. 
כָּל הַשְּׁתִיקוֹת חָזְרוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ 
כְּשוּב יוֹנָה בְּאֵין עֲלֵה-טָרָף. 

וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת 
וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת 
וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט 
כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד

כָּל עִתּוֹתַי – תִּשְׁבֹּרֶת יוֹם וָלַיִל 
כָּל מִלּוֹתַי הָיוּ לִי לְזָרוֹת 
וְלֹא אֵדַע: מִגֹּדֶשׁ יְבוּלַיִךְ 
מַה לְּהָבֵר שָׂדִי וּמַה לִּזְרוֹת? 

שָׁוְא שִׁלּוּחֵךְ יוֹנַת-מַבּוּל מִלֶּכֶד: 
חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן. 
גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת. 
גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן.


השיר הולחן ע"י מאיר אריאל ושלום חנוך והנה הוא בביצוע מיוחד. 

שתי הערות:

א. כפי שניתן לראות זה שיר עם עצב. השיר חוזר לנושא שהוזכר בפוסטים קודמים: התפילה והשחיקה שנלוית אליה.
"גם לתפילות- תפרחת ושלכת". פעמים- תפרחת. פעמים- שלכת.
גם לתפילות השנה החדשה, פעמים- תפרחת; ופעמים- שלכת. ננוחם בכך ששלכת היא דבר יפה.

ב. חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן.למלה סבר יש משמעות של מבט, כמו בדברי שמאי במסכת אבות: "הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות". השרש "סבר" הוזכר כאן בפוסט עתיק על המסע אל העוני בעקבות מדרש ויקרא רבה. אני מקוה ב"ה להמשיך בעיון במסע זה בשנה הבאה. ב"ה.

שנה טובה

יום שני, 3 בספטמבר 2012

לבקש את פני הרב ליכטנשטיין- על הספר "מבקשי פניך"

קראתי בספר המבטיח (היו שפרסמו אותו כספר הגות ייחודי) בו מראיין הרב הסופר חיים סבתו את הרב ליכטנשטיין. הרב ליכטנשטיין הוא אחד מגדולי רבני הציונות הדתית. הביוגרפיה שלו ייחודית בנוף הרבני: תלמידו של הרב סולובייצ'יק בארה"ב, ובעל תואר דוקטורט לספרות אנגלית. קשה למצוא גדולי תורה משכילים ומעמיקים בתורה ובחכמות השונות (כולל פילוסופיה ומדעי הדתות) כמותו. הרב עמיטל הזמינו לעמוד בראש ישיבת הר עציון לפני שנים רבות, ומערכת היחסים ביניהם הינה מופת לשני מאורות גדולים- שונים זה מזה- ששימשו בכתר אחד, באהבה ובהערכה רבה, זה כלפי זה.

נשוב לספר. הספר עוסק בסוגיות המרכזיות בסדר יומו הרוחני של המגזר הדתי: היחס לחברה החילונית, אופי הלימוד בישיבות והתאמתו לרצון וצרכי התלמידים, הגוונים השונים של לימוד המקרא, היחס לציונות וכיו"ב. הרב ליכטנשטיין מדבר בפשטות  ובבהירות וניתן להבינו בקלות יחסית. הוא אינו מרבה בציטוטים והשימוש שהוא עושה בהם ברור ונהיר. ניכר שהספר ערוך, יש תשובות לרוב השאלות ולרוב הכיוונים אותם מעלה הרב סבתו. בסוף כל פרק, מובא ציטוט של קטע רלוונטי שכתב הרב ליכטנשטיין באחד מן העשרות הרבים של מאמריו.

בקריאה ראשונה נראה שגישתו של הרב ליכטנשטיין הנשקפת מפרקים לא מעטים היא גישת דרך האמצע של הרמב"ם. הוא מזכיר אותה, מעיד על חוסר הפופולריות שלה בדורנו, ומזכיר מפעם לפעם את הצורך במתינות. ונדמה שאכן יחסו מורכב, לאדם ולמציאות. כך ניתן למצוא כבר בפתיחה לספר:"ארבע שנים למדתי בהרווארד...ואילו שאלת אותי מה למדתי שם? הייתי משיב: למדתי, שהעולם מורכב והאדם מורכב".

אבל בכמה מקומות בספר הרב ליכטנשטיין מגלה כמה פנים בעניין אחד.

למשל, ביחסו לתחום המשפט העברי הוא אומר: חס וחלילה שאני אטיל דופי באנשים יראי שמים שעוסקים בתחום הזה, כשבמידה רבה הם שואפים להשיג את התכנים של עולם ההלכה.

ואח"כ אומר הרב: אני שומע ביקורת... המונח "משפט עברי" מסכן את התודעה ואת המציאות של ההיבטים האבסולוטיים של ההלכה, מפני שהמונח "משפט עברי" משתווה בתודעה עם משפט רומי..
ואח"כ אומר הרב: אני מכיר את הספרות של הרב הרצוג, ואם אתה רואה את מה שכותבים היום ממשיכיה, יש בה איזו תמימות, עד שניתן לשאול, היכן האנשים חיים?

והוא מוסיף: הרגשתי שיש איזו התרפסות של אנשים שלנו מול אנשי המשפט הכללי, שכדי שהם יכניסו איזה סעיף קטן באיזה מקום...כאילו מבקשים טובה שיעשו כך או כך.

ועוד: עבודות מסויימות בנושא זה טובות מבחינה לימודית, אבל רק בתנאי שאדם לא קונה את כל ההנחות האופרטיביות שהם חלק מהדיסציפלינה הזאת. אם אדם בונה את עצמו ואת משנתו על יסודות למדניים... אם ייקח אז ספר של ברכיהו ליפשיץ או דומים לו, יש בזה בהחלט תועלת. גם לי יש כמה ספרים כאלה.

והרב סבתו שואל: האם הרב אינו מקבל את הטענה העקרונית של הרב הרצוג שצריך להיערך תיאורטית להקמת משפט הבנוי על מקורותינו.... השאלה היא אם יש עניין לעשות את זה בצורה מאורגנת, שיטתית, רצינית?

והרב ליכטנשטיין עונה: תלוי בשאלה מי יעשה את זה... כרגע איני רואה אנשים שיש להם את החזון לחשוב שצריך לעשות את זה, אנשים שיש להם איזה שיעור קומה תורני, ושיש להם את הסמכות הקשורה בכך... מאז הרב הרצוג הייתה רק ירידה.

שימו לב: הרב ליכטנשטיין מתחיל ב"חס וחלילה שאני אטיל דופי באנשים יראי שמים שעוסקים בתחום הזה, כשבמידה רבה הם שואפים להשיג את התכנים של עולם ההלכה" ומסיים ב"כרגע איני רואה אנשים שיש להם את החזון לחשוב שצריך לעשות את זה, אנשים שיש להם איזה שיעור קומה תורני".

לדעתי, מקריאת הדברים נראה שהרב ליכטנשטיין מטיל דופי בכל עיסוק במשפט עברי המקבל דיסציפלינות אקדמיות, גם אם העוסקים בו הם יראי שמים (או שזה אוקסימורון. אי אפשר להיות איש אקדמיה העוסק במדעי היהדות אשר הוא ירא שמים).

ואגב, המחיר כבד. אם הרב ליכטנשטיין אינו רואה שיש כרגע אנשים עם חזון ושיעור קומה תורני, אז מה הוא מציע? שעל משפט המדינה להתרחק עוד ועוד מהמשפט העברי? אבא חוזר ואומר, תעזבנו יום, יעזבך יומיים!! ובעניין הזה הרב סבתו לא מקשה עליו!

ההשקפה שלו דומה כאשר הוא דן בעיסוק בתנ"ך אשר הפולמוסים בעניינו מתרגשים ובאים עלינו לכבוד העיסוק באהבת חינם בימי בין המצרים.

לדעתי הרב ליכטנשטיין אינו אדם מורכב, כלומר, אדם המוכן להכיל כמה גוונים של תפיסה דתית. אני לא מזהה אצלו סובלנות או פלורליזם כלשהו. יש לו תפיסה דוגמטית ושמרנית שהקשתה עלי לקרוא בספר, בעיקר בשל חוסר ברלוונטיות שלה לחלקים נרחבים מן הציבור אליו אני משתייך.
אנסח זאת קצת בבוטות: הספר שעמם אותי יותר מאשר קומם אותי.
משעמם, בגלל שהוא לא מציע פתרונות או חזון.
לדידו, אולי פעם יקום מישהו גדול שיסחוף אחריו אנשים לשינוי המערכת המשפטית והטמעת המשפט העברי בתוכה. היוזמות שקיימות כיום יכולות להיכנס כספר לספריה של הרב ליכטנשטיין. במקרה הטוב.

אבל אין להתפלא מגישתו, הואיל ובפרק בו מספר הרב על רבו (הרב סולוביצ'יק) הוא מתאר אדם שמתנהג באותו אופן. הוא כותב על המלצתו של הרב סולוביצ'יק לדעת פילוסופיה: הוא חשב שחשוב לדעת פילוסופיה... ואף על פי כן, יש מי שאומר שהוא מעולם לא ראה את הרב סולוביצ'יק מחזיק ספר חול.

וביתר שאת: בשנת 1954... הוא פתח בדברי אגדה על צעירי בני עקיבא המקדשים שם שמים ומרימים קרן ישראל...
האם הוא עודד את ילדיו ללכת לבני עקיבא?..ולמה לא? בסופו של דבר, השורה התחתונה היתה דגש על הלימוד. הלימוד... ערך עליון...לעיתים אפשר לומר: כן, אבל לא בחצר שלנו.

והרב ליכטנשטיין אומר לא מעט: כן, אבל לא בחצר שלי. גם אצלו הדגש הוא של הלימוד על פני המעשה (למעט התיאור שלו על התרגשותו מן המעשה הציוני של ישוב ארץ ישראל; ראו את הסיפור המופיע בסוגריים בעמוד 82 וראוי להופיע דווקא בפרק על הציונות); ויש אצלו פער בין ההלכה למעשה. נראה לי שמורכבות אמיתית (בשונה מדיכוטומיה) מנסה לגשר על הפערים, והרב ליכטנשטיין חי בפער גדול מן החברה שסביבו: בבטחון שלו באמונתו, בידע הרחב שלו ובמסירות שלו לחייו וללימודו. בערב שנערך לכבוד הספר סיפר הרב חיים נבון שהרב ליכטנשטיין אמר שאינו אוכל מרק ביום חול בגלל שהמרק חם וזה מעכב את קצב הארוחה ומבזבז את זמנו. אני לא חושב שאנשי המשפט העברי בארץ אמורים להימנע מלאכול מרק בארוחת צהרים. באותה מידה שהרב ליכטנשטיין מדבר על איזון נפשי בין עיסוק בחכמות חיצוניות ללימוד תורה ומציע לא לחפור יותר מדי (למעט בדיקת המוטיבציה הראשונית לגישה לחומר חיצוני), כך יש צורך באיזון נפשי בענייני יום יום אחרים, דוגמת אכילת מרק בארוחת צהרים.

אני גורס כברייתא במסכת בבא בתרא (דף קל ע"ב): 
תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה. שאל ואמרו לו הלכה למעשה, ילך ויעשה מעשה, ובלבד שלא ידמה.

כמו הרב סבתו- אני מתרשם מענוותנותו הגדולה של הרב ליכשטנשטיין (בכמה וכמה מקומות בספר) ואני- הקטן (באמת)- לא בא ח"ו להטיל בה דופי.

לסיום, מצאתי בספר משפט יפה של הרב ליכטנשטיין באשר לסגנון הלימוד:

יכול להיות שביום מן הימים... אולי יקומו אנשים שפחות משועבדים נפשית כמוני לעולם של בריסק ושל וולוז'ין... וידאגו להכיל באותה ישיבה גישות שונות.





יום שני, 27 באוגוסט 2012

שיר בעקבות הפוסט על הרב אלישיב

עולמכם- אסתר שקלים (הובא במוסף שבת של "מקור ראשון)

על שלשה דברים
עולמכם
עומד:
על הצניעות 
על הכשרות
ועל השבת.

וכלם מעבר אחד
ואתם
מהעבר השני.

ותמהני, אם על
אותו ההר
עמדו
אבותי ואבותיכם
כשברק ורעם הקול:
ואהבת לרעך כמוך
זאת 
כל התורה
כלה.

העירני בטובו ד"ר אליעזר באומגרטן למאמרו של פרופ' ליבס על דמיון השקפת בין אחד מאנשי העדה החרדית ובין השקפת כת מדבר יהודה. הנה המאמר (ראו גם את ההוספה של ליבס בסוף המאמר בהערה 44 בעקבות מאמרו של ריינר). 

ועוד מאמר קצר על השלכות חינוך לאורו של הרב אלישיב

יום שני, 13 באוגוסט 2012

הרב יוסף שלום אלישיב

הרב שהלך לעולמו לפני כחדשיים היה דמות משמעותית בחברה החרדית.
תפיסת ההלכה והמציאות בחברה זו עוצבה על ידיו ועל ידי רבנים באי ביתו. 

ד"ר רמי ריינר פרסם מאמר הסוקר את שיטתו של הרב אלישיב, בו הוא מנסה לתהות מדוע נטה ע"פ רוב להחמיר.
קריאת המאמר מומלצת (צריך בשבילו כמה עשרות דקות). הנה
אפשר לנסות את הגירסה הקצרה שפורסמה במוסף שבת של מקור ראשון.

לדעתי, הנסיון של ריינר לקשור את אופי פסיקתו של הרב אלישיב לחינוך על ברכי הקבלה של סבו לא מספק. דווקא התעלמותו המוחלטת של הרב אלישיב מהזכרת קבלה בפסקיו ומעיסוק בה (כפי שמציין ריינר) מעידים על אי הרלוונטיות שלה. לא כל עוסק בקבלה הוא אדם דוגמטי ונוקשה. אבל אציין לדבריו של ד"ר אליעזר באומגרטן (ריינר מזכירו) אשר כתב עבודה על סבו של הרב אלישיב: בעל הלשם, ובמייל שכתב לי בעקבות פנייתי, הוא מציין שהקבלה שלו מאד דוגמטית. אליעזר נוטה לייחס השפעות חברתיות על הלך מחשבה של חכם.

כמה דברים שכותב המאמר לא לוקח בחשבון, וראוי לשים אליהם לב.

א. אנשים משנים את עמדתם וגישתם לאורך חייהם. יוסף אביב"י הראה זאת על משנת הרמח"ל, יצחק ברנד (אחי) הראה זאת על הרב קוק (בהערת אגב בספרו "מיהו חילוני" שתקוותי שאתפנה לכתוב עליו ביקורת), רבי יהודה הנשיא אמר זאת על עצמו, ואפילו ביקר עצמו על דברים שחשב בצעירותו. בקיצור, מותר לרב אלישיב לאורך 102 שנותיו, לחדד את גישתו ולשנות אורחותיו. שח לי רב כלשהו שככל שהוא מתבגר הוא נהיה קוצקר (הולך בדרכו הקיצונית של הרבי מקוצק). כך קורה לאנשים, מטעמים מושכלים ומחוויות החיים הלא קלות לעיכול ברבות השנים.

ב. הרב אלישיב שכל שני ילדים בגיל צעיר (בתו נהרגה מפגיעת פגז במלחמת השחרור), כמפורט בערך בויקיפדיה. אפשר היה לראות בכך אלמנט שהשפיע מעט על רגישותו בפסקיו המוקדמים. זה לא פוגע בניסוח ההלכתי הברור בגישתו, כפי שמראה ריינר היטב. אולי טרגדיות אלה היו נותנות רקע למנעד פסיקותיו ההלכתיות.

אבל

בסוף המאמר מציין ריינר לכך שלרב אלישיב לא היתה חברותא מעולם. עובדה זו יכולה להישמע כסימן לגדלות: האיש אינו זקוק לחברה כדי ללמוד. אותי דווקא מדאיג שלפוסק אין חברה. יש לו רק תורה. אפילו לא משפחתו, כמתואר בפרטים המזעזעים בסוף מאמרו של ריינר (עמ' 102-103) וגם בסוף הכתבה במקור ראשון.

עצוב לי שזוהי הדמות שכיוונה את החברה החרדית האשכנזית.

הניכור שיש לאנשים בחברה הדתית כלפי מגדל השן האקדמי לא מודגש כשמדובר במגדל שן של תורה.

האם לאדם שבתו מעידה "כשהיינו ילדים, הוא לא הכיר אותנו כלל. לא דיבר איתנו מטוב ועד רע", ייקרא צדיק? 

האם מקובלים דבריו של רב(א)  רב ע"פ כת"י וטיקן 127. רבא ע"פ שאר הנוסחאות שבדקתי. על הפסוק "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" שניתן למצוא תורה במי שמשים עצמו על בניו אכזרי כעורב(תלמוד בבלי עירובין כב עמ' א)?

מאותה סיבה אני מתקשה למצוא נקודת חיבור לחסידות ברסלב. רבי נחמן היה טיפוס לא משפחתי, אנטי סוציאלי, וכך גם הרב אלישיב.

אני נוטה להעריך אנשים וללמוד מהם דווקא בגלל המשפחתיות שלהם ורגישותם האנושית וחברתית (ובהזדמנות זו נמליץ על ספרו של הרב יהודה עמיטל "והארץ נתן לבני אדם" המקדיש פרק בספרו לחשיבות המשפחתיות, ומאריך בכל ספרו בחשיבותה של האנושיות).

ריינר כותב על תפיסתו של הרב אלישיב ביחס להלכה: "ההלכה היא ישות עצמאית שאינה מותנית בחילופי 
עתים ובנסיבות משתנות.  גם נסיבות אישיות,  קשות ככל שיהיו, אינן גורם שבעטיו נדרשת ההלכה להשתנות ולהתכופף" (עמ' 81). 

ואני תוהה: כיצד ניתן לומר שההלכה היא ישות עצמאית? אפשר אולי לומר זאת על התורה (קדמה לעולם וכיו"ב) אבל על תורה שבעל פה? 

סבורני שניתוחו של ריינר אינו מספיק, ואנו נזקקים להבחנה שחידד הרב פרופ' א"ש רוזנטל במאמרו "מסורת הלכה וחידושי הלכות במשנת חכמים". להלן חלק מסקירה של מאמר זה ע"י ד"ר א. וולפיש. 


ב'תרביץ' סג, ג (תשנ'ד, עמ' 374-321) מופיע מאמר מאת הרב פרופ' אליעזר שמשון רוזנטל ז'ל. שם המאמר: 'מסורת הלכה וחידושי הלכות במשנת חכמים', והוא הורכב על ידי בני המחבר מרשימות הרצאות שנשא המחבר במקומות ובזמנים שונים. מגמת המאמר היא לעמוד על המתח הקיים בהלכה, כמו בשיטות משפט אחרות, בין מגמת ה'מסורת' השמרנית ובין מגמת ה'חידוש' היצירתית. בפתיחת המאמר מדגים המחבר את קיומו של המתח הזה במשפט הרומי על-ידי ציטוט מתוך דברי סקסטוס פומפוניוס, ה'הִסטוריון' של החוק הרומי, המזכיר בלשונו ובתוכנו את הברייתא המפורסמת על ראשית המחלוקת בישראל, בזמן תלמידי הלל ושמאי 'שלא שימשו כל צורכם'. לדברי פומפוניוס, לא היתה מחלוקת במשפט הרומי עד שרבו שני משפטנים, אטיוס קאפיטו ואנטיסטיוס לאביאו ונעשו הם ותלמידיהם לשתי כיתות. וממשיך פומפוניוס כי לא נחלקו אלא על עיקרון אחד:
שקאפיטו היה מקיים ומשמר [בקפדנות את השמועות כמות] שנמסרו לו; ואילו לאביאו, מתוך רוחב דעתו ומרוב ביטחון בתלמודו, הורה לחדש דברים רבים מאוד.
לדעת המחבר שני היסודות הללו טמונים בעצם מהותו של המשפט, המיטלטל  בין שני קטבים:
מחד, קבלת חוקים בתור גזירות (עמ' 322), 'היסוד ההטרונומי (קבלת התורה, נומוס, של אחר)'; 
ומאידך, החתירה להבין את ההיגיון הפנימי של החוק ולקבל את החוק, היסוד ה'אוטונומי' של החוק, 'המטיל את הנומוס של דעת עצמו על עצמו' (עמ' 323).
והנה בני דורם של קאפיטו ולאביאו הם הלל ושמאי, ואף להם מיוחס בתלמוד (תוספתא חגיגה פ'ב ה'ט ומקבילות) הייסוד של שני בתים. נראה היה לעגן את המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי באותו יסוד שמצאנו במשפט הרומי: שמאי הקפדן, השמרני, ייסד בית אשר נטה, מתוך שמרנות, לפסוק לחומרה בכל עניין חדש שנתעורר; ואילו הלל, הסומך על בינתו האנושית  5 ועל שבע המידות אשר דרש לפני בני בתירה  6 , ייסד בית אשר מצא מקום להקל בעניינים המתחדשים בכל יום.
ואמנם מצאנו אצל הלל כמה וכמה קביעות הלכתיות המדגימות את רוחב דעתו ואת נכונותו לחדש את ההלכה על פי בינתו ועומק הבנתו, כגון הסתמכותו על שבע המידות אשר דרש לפני בני בתירה, תקנותיו המפורסמות: פרוזבול  7 וגאולת בית עיר חומה בעל כורחו של הלוקח  8 , ובאופן הדראמאטי ביותר - דרישת לשון הדיוט  9 . אך אצל שמאי הזקן קשה למצוא את היסוד השמרני, את אותה ההתנגדות לפרשנות הלכתית מחדשת, אשר ציפינו למצוא אצלו. ולא זו בלבד, אלא שמצאנו לעיתים את בית הלל בתפקיד 'שמרני' ואת בית שמאי בתפקיד 'חדשני', ולדוגמה: במשנה עדויות פ'א מי'ב [יבמות פט'ו מ'ב] מגביל בית הלל את נאמנות האשה לומר 'מת בעלי' למקרה המסורתי: 'לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד', ואילו בית שמאי מרחיבים, מפני ש'לא דיברו בקציר אלא בהווה'. ואף מצאנו כי ייחסו חכמים להלל את הכלל השמרני: 'שאדם חייב לומר כלשון רבו' (עדויות פ'א מ'ג).
לדעת המחבר, מאפיין את החשיבה התלמודית לא הניגוד הקוטבי בין שתי תפיסות המשפט, אלא ה'פשרה שנתמצעה אי פעם בין שתי התפיסות הקוטביות' (עמ' 335). כך, לדוגמה, בסיפור שנמסר על-ידי רב יהודה בשם רב (מנחות כט ע'ב), דורש ר' עקיבא תילי תילין של הלכות מכל קוץ וקוץ שבאותיות התורה, ומשה רבנו לא הצליח להבין את דרשותיו, אך ההלכה המתחדשת מוצגת כ'הלכה למשה מסיני'. 'פשרה' אחרת בין שני היסודות מופיעה בירושלמי פאה פ'ב ה'ו, יד ע'א, הקובעת כי 'כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר לו למשה בסיני'. אִמרתו של ר' יהושע בן לוי ממעיטה את מידת ה'חידוש' לעומת תוקפה של 'מסורת', ואילו סיפורו של רב מבליט את נימת ה'חידוש' ומיישבו עם ה'מסורת' רק על-ידי חשיבה פאראדוקסלית המסתיימת ב'נסתרות': 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני.'
עיקר עניינו של המאמר הוא הדגמה/יישום של עקרונות אלו באמצעות מקורות תנאיים המשקפים את המיזוג בין ה'מסורת' ל'חידוש'. בניתוחים אלו מגלה המחבר את מלוא ידענותו וחריפותו כלמדן וכפילולוג.


לענ"ד, כאן משתקפת עמדתו ואישיותו של הרב אלישיב. בחירתו להבין את הגיונו הפנימי של החוק נשענת על עמדה מחמירה, על אישיות שמחמירה עם עצמה וסביבתה (אישיות שחיה חיים עם טעם של גזירות). חילופי העיתים דווקא משפיעים על עמדתו של הרב אלישיב: לחומרא. 

ברמה הקיומית, נותר לנו להתבונן באמצעות פסקיו של הרב אלישיב על אישיותו ועל מהו גיבור בעיני החברה החרדית, לפחות זו הליטאית שיש לה עמדת כח בכנסת ובציבוריות החרדית. 

החברה החרדית מתבדלת לה, כפי שבית שמאי התבדלו ופלא הוא שנותרו בתוך התרבות הפרושית, שהרי הלכתם קרובה להלכה הכיתתית (הלכת כת מדבר יהודה) כפי שהוכיחה ורד נעם (למרות שלעתים לא רחוקות הלכת שמאי לקולא, וכפי שמפרט רוזנטל במאמרו הנ"ל). למרות שרגילים לצטט את משנת יבמות שלא נמנעו בית שמאי מלשא נשים מבית הלל, הרי שישנה בידינו מסורת בתלמוד הירושלמי ש"תלמידי ב"ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב"ה.  תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים" (מסכת שבת פרק א הלכה ד).  

כאשר אני קורא על כת מדבר יהודה (למשל, במאמרו החשוב של יעקב זוסמן על ההלכה של הכת ועל אופיה בכתב העת תרביץ כרך נט)  אני מבין שמה שקרה לכת יקרה לציבור החרדי, כלומר, לחרדיות.
הנטיה לחומרא וההבדלות מרוב העם יובילו להכחדות. זאת בנוסף לכך- שבניגוד לכת מדבר יהודה שהיתה מאד יצירתית ופוריה- הלמדנות החרדית אינה פורה (=יצירתית)  ומשחזרת את עצמה. ההבדל המהותי בין החרדים לכת מדבר יהודה הוא שלכת היה לוח שנה שאינו תואם את זה של חז"ל, עובדה שבידלה אותה מעם ישראל. במובן זה החרדים צמודים ליתר העם במועדי חגיהם ובלוח השנה שלהם, ולכן הכחדות החרדיות תארך זמן. 

אפילוג
אם זכרוני אינו מטעה אותי ראש הישיבה בה למדתי דיבר איתנו על כך שאנו אמורים להרגיש קרובים יותר לחרדים מאשר לחילונים.
הוא הבין שאנחנו מרגישים קרובים יותר לחילונים, אבל היה רוצה שנרגיש קרובים יותר לאנשים שלכאורה נלחמים את מלחמתה של תורה ולא נכנעים לחומריות ולתרבות השטחית האוחזת במחוזותינו. 
אלא שתיוגים חברתיים מפספסים את כל מנעד הביניים: המסורתי מחד, והחרדי המכבד והמשתתף מאידך.
בכל מקרה, עמי ארצות- יהיו אשר יהיו- המכבדים את העם ואינם פורשים ממנו, מרגישים לי קרובים הרבה יותר מכתות אליטיסטיות (כאילו) המתבדלות מרוב העם. ויצא ברבות השנים שגם אם תלמוד אחד אוחזים החרד ואנכי, מבטי עליו וקריאתי בו יהיו שונים.
כלומר, משהו בזוית הקריאה האקדמית של ספרות חז"ל מתאים למנעד ההשקפה הציוני דתי:  קריאה מפוכחת של דברי חכמים מתוך מבט מתמיד על הזמן בו אמרו את דבריהם לבין זמננו אנו. מה נוכל לקחת מהם כפי שהוא, ומה נמשיך לקחת בשינויי צורה ותוכן. (כאמור, אני מקוה להרחיב- ב"ה- בכך בביקורת על הספר מיהו חילוני ובהתייחסות למאמרו של הרב י. ברנדס על עמי ארצות).



יום חמישי, 9 באוגוסט 2012

פרימה

בעקבות הפוסט על אי האפשרות להיות ילד, ומאידך- על אי האפשרות להיות רק מחוייב למסורת ולסביבה, הנה שיר נפלא של דורי מנור. 
קראו את מילותיו עם האזנה ללחן היפהפה של שלומי שבן (בקישור הזה- שיר מספר 18 אגב, גם קריאת השיר [בקטע מספר 12 בקישור הנ"ל] ע"י דורי מנור עצמו מהפנטת ).


איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו? 
איך יכול אדם להאמין שהוא לבד? 
אדם נפרם מילדותו כמו חוט מתוך מרבד, 
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו. 

אדם נוסע בנפשו לוילנה או מדריד, 
צפונה מהזמן ומערבה מעצמו, 
אדם בונה גונדולות ומפליג מוריד לוריד, 
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו. 

בפוך לבן הוא מתכסה, וחש כיצד היתה 
אמו עכשיו כורעת וחופה את המיטה, 
הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו, 
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו. 

הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו, 
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.





אני משתדל להשאיר שירים ללא התערבות, אבל מסב את תשומת הלב- הפעם- לכך שהשיר מתחיל בשאלה "איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו"? מתוך הנחה שאין חבוש מרדים עצמו בבית האסורים... 
סיומו של השיר הוא שאדם "שר את שיר הערש ושומע את עצמו", כלומר, אדם הוא היחיד שיכול להרדים עצמו, אמנם באמצעות דימויים וזכרונות חיצוניים (אמו) אבל בעצמו. אם אין אני מרדים לי, מי ירדים לי.



יום שני, 6 באוגוסט 2012

חורבן אקטואלי

הרהרתי לאחרונה שחורבן אינו דבר שרחוק ממני. בתוך ארצי מתגוררים אנשים שביתם חרב עליהם לפני שבע שנים. בני עמם הדוברים את שפתם ואוחזים בסממני תרבות משותפת היו אחראים לפינוי שלהם מביתם.
כולם כבר חזרו מזמן לשגרה אבל הם (רובם) לא חזרו. מצוקות הנפש של הצעירים, חוסר התעסוקה של המבוגרים והקושי להשתלב בשוק העבודה, נמשכים גם היום.
לא צריך להביע עמדה פוליטית ימנית בכדי להזדהות עם מעט מהכאב של המשפחות. ראו גם עמודים 4-5 בכתב העת "לרוחב"
אבות ישורון אמר פעם ש"שואת יהדות אירופה ושואת ערביי ארץ-ישראל שואה אחת של העם היהודי" ובמקום אחר הוא אומר ששואה אחת היא לגבי יהדות המצפון. 
ואני מוסיף שגירוש גוש קטיף וגירושים אחרים אחד הם לגבי יהדות המצפון.
זהו חורבן, ואני הבורגן, קרוב מרחק נסיעה של שעה מבתי המפונים, ומרחק שעות דור מן העובר על רובם.

אנקדוטה: מצאתי שבתוך האתר של מנהלת סל"ע (היום שמה תפנית) משתמשים בכינוי מגורשים.
גדעון לוי וחבריו היו עושים מזה צימס. 

יום שני, 30 ביולי 2012

מה שאבות ישורון חש בערב זכרון לקדושי עירו שנפלו בשואה. מה שאני מרגיש בצום תשעה באב.



זה חוזר- אבות ישורון (מתוך הקובץ "מלבדאתה", עמ' 120. הציטוט הוא של חלקים מהשיר)

כל שנה כל שנה 
אני מקבל הזמנה 
לבוא להשתתף בערב אזכרה לקדושי עירנו 
באולם טל בגבעתים
...
כל שנה של שנה 
אני מתעצם עם בני העיר 
אם לבוא לא לבוא לאזכרה של קדושי עירנו 
באולם טל בגבעתים

אני אומר להם יכולני לבוא 
לאיזו אזכרה של איזו עיר אחרת 
ואילו איש לא יגיד לי מלה מי אני 
ואני לא אכיר את פניהם.

אבל הכר יכירו
בשביל מה באתי 
כמו בבית כנסת בעיר אחרת 
רואים בשביל מה באים.

כל שנה קוראים לי... 
ואני עומד על המקח אם לבוא ואיך לבוא 
לאזכרה לקדושי עירנו   אני אמור להם אדוני

אני לא מכיר שם אף אחד
מכל מקום שם יהודי עירנו בכל אזכרות שבעולם 
אפשר לראות אותם פנים 
וכולם דומים לבני עירנו.

...אבל אמרו לאלהיכם לכל ערים 
אם לפרש שמות אשר דומים.

יום רביעי, 25 ביולי 2012

מחכמת אברהם אבינו, לבינתו של רבי יהודה הנשיא ולדעתו של הרב גורן


המשורר יהודה עמיחי כותב (בקובץ "הזמן"):

בכל קניה ובכל אהבה יש מחכמת
אברהם אבינו, אשר קנה מערת קבר יפה וצוננת 
בעודנו חי, שתישאר לעד לזכר. כך
אוהבים בארץ הזאת וכך קונים בה...
וכך זוכרים בארץ הזאת אשר בה
הילדויות רחוקות מן האנשים,
כמו לפני חורבן בית המקדש
יש להם ספר ילדים א' וספר ילדים ב',
כמו ספר מלכים א' וספר מלכים ב' בתנ"ך.

ובשיר אחר ("אפשר לסמוך עליו" מתוך הקובץ "שלווה גדולה: שאלות ותשובות") כותב עמיחי:

שמחות הן בלי הורים. אף שמחה אחת  
לא תלמד מן הקודמת והיא מתה, בלי יורשים.  
אך לעצבות יש מסורת ארוכה,
עוברת מעין לעין, מלב אל לב.

כבר הוזכר בהזדמנות אחרת הכינוי של עמנואל לוינס ליהדות  דת של מבוגרים (יהיו הדברים לזכרו של יואב רובין).
תודעת האחריות, הזכרון המונצח במערת קבר, והתנערות מ"שמח בחור בילדותך", הן בבסיסה של היהדות.
הילדויות אכן רחוקות מן האנשים. 
זוהי תוגתו של עמיחי, וזוהי תרועתו של לוינס.

י. עמיחי מסיים את השיר השני שצוטט בבית הבא:

ועכשיו אומרים עלי: "אפשר לסמוך עליו".
לכך הגעתי! לכך הדרדרתי!
רק אלה שאוהבים אותי באמת
יודעים שאי אפשר.

כל כך מפתה לשאוף אל החופש של עמיחי. לשאוף למקום שלא מחוייב למערות קבר יפות וצוננות, שמתנסח בכנות שתפילתנו "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" היא כצפצוף הזרזיר (ע"פ ריה"ל, הכוזרי) ומבין שבית מקדש שלישי לא יבנה פה. כמו שהרבי מילובאויטש לא יתעורר להיות מלך המשיח.

אבל השפתיים ממשיכות לומר: רצה בעמך ישראל ולתפילתם שעה, ובנה ירושלים במהרה בימינו, ואפילו יש כאלה שלא אוחזים בתפילת מנחה של צום תשעה באב בנוסח של הרב גורן לתפילת נחם.
אבל, האם רבי יהודה הנשיא- שהיה קרוב מאיתנו באורח משמעותי לחורבן בית המקדש וביקש לבטל את צומות בין המצרים-היה ילד?  
גם בימינו קמה תנועה עם כיוונים דומים:, התנועה ליהדות של תורהאשר נגנזה כמו כמה מרעיונותיו של רבי יהודה נשיא, עורך המשנה.

נדמה שאל רגש האחריות והבגרות צריכה להיווסף תודעה ללא חרדות שמאמינה שהקב"ה יאהב אותנו באמת  אם פחות נסמוך על מסורת מקובעת )כפי שנתפסת התפילה ע"פ אגדות חז"ל בפרק חמישי של מסכת ברכות: כתפילה מתריסה ומפעפעת מעומק הלב) ,אם נכתוב את ספר מבוגרים א' וספר מבוגרים ב'.


יום שני, 16 ביולי 2012

לוינס "נגד" התפילה- המשך ממאמרו מהפוסט הקודם

א. אך מתבקשת הערה שנייה בעלת אופי פדגוגי...
בעיני דור שלם, התופס את ייעודו הרציונלי והפוליטי באופן דתי, אין ביכולתה של התפילה לקשור את דת העולם הזאת אל דת התנ"ך. אולי היא התי"ו אך אין היא האל"ף של היהדות.

ב. היהדות של בית התפילה אינה ניתנת עוד להעברה. יהדות מסויימת של בית אבא... גוועת או כבר מתה.
משום כך עלינו לשוב אל החכמה היהודית, משום כך יש לעורר את התבונה הרדומה בחכמה המדוקלמת הזאת; משום כך על יהדות התבונה לקדום ליהדות התפילה: על היהודי של התלמוד לקדום ליהודי של התהילים.

ג. אך משום כך גם יש... להזדהות יותר עם כל מה שבקרב בני הנוער שלנו נמשך אל הפעולה הנדיבה, אפילו כאשר בני הנוער האלה אינם נושאים עוד עליהם את תווית היהדות..
בסגירותנו כלפי יהודים ללא יהדות, אך שללא יהדות פועלים כיהודים, אורבת לנו סכנה שנישאר עם יהדות ללא יהודים.

ד. נהיה גלויים. אנו, שכותלי בית הכנסת מוכרים לנו וחביבים לנו, היכן מוצאים אנו את האישורהמובהק ביותר לאמת שלנו?...האם דווקא בבתי הכנסת..?
חיפושנו אחר סימנים- כלום אין הוא פונה לעבר מחשבות מוכרות פחות, לעבר מקומות מקודשים פחות, לעבר בני אדם שלמים עם עצמם פחות?

יותר מאשר בחגיגיותם של טקסי התפילה... מחלחלת אל תוכנו... הגאונות התלמודית.

ה. ולסיום- תראו מה לוינס כותב.

אך יש להיפתח לעוד סימנים.
הרי לנו בוניו של עולם טוב יותר... כולאים ויוצקים אל הקיר את בנינו כלבנים החיות האלה במצרים התנ"כית שעליהן מדבר התלמוד;
והרי בא לכלל ביטוי בבלוקים האחידים האלה, האמורים לתבנת מראש אנושות שכולה שוויון, ההבדל...שתחתיו רוחשת, עקשנית וקשה, החירות.

בקיצור, מעבר לכל דבריו המרגשים והמפעמים של לוינס על התפילה ועל חכמת התלמוד, הוא מציע להיפתח לעוד סימנים. הוא מבין שגם לחכמת התלמוד אין נחלה בקרב רוב הציבור. הוא מבין שהחירות האנושית מפעמת ומוציאה מאיתנו דברים אחרים, טובים ומתאימים לשעתנו. קשה לומר דברים מסוג זה לחברה מסורתית. ויש להניח שלחברה קשה מאד לשמוע דברים כאלה. הרי היא מסורתית!

יום שני, 9 ביולי 2012

לוינס בעד התפילה של (ע"פ מאמרו חינוך ותפילה, בתוך: חירות קשה, עמודים 349-352)

כמה ציטוטים של פרופ' עמנואל לוינס ז"ל (שהוזכר בפוסט על התפילה)

א. המאמין הפשוט...לאחדים הוא נראה... כקונפורמיסט בורגני המטפח לעצמו רעיונות של נוחות, המגוננים על נוחותו.
לאחרים הוא נראה כעוטה מסכת מכשף, אדם מוזר המטפח יחסים עם עולם נסתר ומאגי.

ב1. הנוכחות וההשתתפות בטקס התפילה...החזרה על נוסחאות של עתיקות נעלה כל כך, החזרה על אותן מחשבות ראשוניות, החזרה על כל המחוות המילוליות האלה שאלפי שנים כה רבים של הסטוריה הותירו כפי שהן- כל זה מסב את התודעה אל עבר הנוכחות, ההתמדה והנצחיות של עם ישראל.
מה שנחשב בתפילות שלנו... בעיני אחינו הרפורמים, לקיפאון עקר ולפורמליזם- מהווה את הכח ואת הגדולה של הבלתי משתנה.

ב2. לדידו של יהודי, קרבתו של האלוהי אינה עולה על הדעת ללא נוכחות עם ישראל. בחדר ללא חלון התפילה נותרת ללא מענה.

ב3. ... בכך כלו דבריי על אי האפשרות למצוא תחליף לתפילה, כל עוד אין רוצים למצוא תחליף ליהדות.

יום שני, 2 ביולי 2012

פרופ' תא שמע- דברים לזכרו (משנת תשס"ה)


פרופ' תא שמע הוזכר בפוסטים קודמים.
מצ"ב דברים לזכרו שנכתבו לאחר מותו, לפני שמונה שנים. 

בס"ד                                                                                                                                                       

לזכרו של פרופ' י.מ תא שמע

פרופ' תא שמע הלך לעולמו בחוה"מ סוכות האחרון (תשס"ה). את מיטב שנותיו עשה כחוקר בעולם האקדמיה, אולם יסודותיו בישיבת חברון, ושקיעתו במחקר ספרות הראשונים התבטאה בשיג ושיח עם העולם החרדי העסוק בההדרת ספרות רבותינו הראשונים.
לפני מספר שנים שימשתי את פרופ' תא שמע כעוזר המחקר שלו, וכבר אז- עת היה חולה- שקוד היה על סיכום מפעל חייו: מחקר מסועף של תקופת הראשונים לגווניה הרבים.

בניגוד לשאר תחומי מחקר התלמוד האקדמי שיש בהם בכדי לערער מוסכמות המקובלות בעולם הישיבות, עסק תא שמע בספרות הראשונים, אשר מחקרה (יותר) מקובל בשדרות עולם התורה המסורתי. מחקר ספרות הראשונים נקרא באופן שיטתי ע"י תלמידי חכמים, בעיקר מן העולם החרדי, אשר שוקדים על הוצאת כתביהם ע"פ מסקנותיהם של חוקרים כתא שמע.
תא שמע התלונן, בכתב ובע"פ, שפעמים לא מעטות, אין הדברים נמסרים בשם אומרם.

בטרם הוציא לאור את פירושו הארוך לתוספתא- תוספתא כפשוטה, שקד פרופ' שאול ליברמן המנוח על ליקוט כל מובאות התוספתא מספרות הראשונים (ראה דבריו במבואו לתוספת ראשונים, סדר זרעים, עמ' 1).
ליברמן, ובעקבותיו פרופ' זוסמן בהתייחסויותיו השונות לתלמוד הירושלמי, מדגישים את עובדת היות ספרות הראשונים חוט מקשר בינינו לתקופת חז"ל, התנאים והאמוראים;
זאת, הן מבחינת כתבי היד שלפנינו אשר רובם ככולם מתקופה זו, והן מצד מסורות הפירוש העניפות אשר החלו לצמוח באופן שיטתי בתום תקופת הגאונים.
תא שמע כמעט ולא הניח פך שאינו בדוק מתקופה זו. ידע פרופ' תא שמע לעסוק בכתבי היד המרובים של ספרות הראשונים[1], להשוות נוסחאות ולאפיין יחס בין כתבי יד שונים[2], ומאידך, השכיל לנתח תופעות כלליות ולסכמן באופן השווה לכל נפש- אף לאלו אשר אינם בני בריתה של האקדמיה.



דוגמאות טובות לכך ניתן למצוא בספרו על מנהג אשכנז הקדמון[3]; בתחילתו סקר תא שמע במבוא מקיף את שורשיו והשלכותיו של ה'מנהג' באשכנז. לאחר מכן הוכיח את טיעונו המקורי בסדרת מאמרים בנושאים שונים.
בשנים האחרונות הוציא תא שמע לאור את ספרו על הספרות הפרשנית לתלמוד[4].
שני כרכי הספר מוסרים בפני לומד התלמוד הבבלי את הרקע והשיטה של רבותינו הראשונים, כאשר הוא שוקד על דבריהם בכדי לפענח את כוונת האמוראים.
ספרו של תא שמע, בתמציותו ובסקירתו "ממבט על", תורם תרומה משמעותית- לעיתים שלא מדעת הקורא בו- להבנת דברי הראשונים.
ידע פרופ' תא שמע- בעת חוליו בשנים האחרונות- את חשיבות מחקריו הפזורים בכתבי עת ובספרים שונים, ולפיכך ביקש להציב ציונים למחקריו, והחל להוציא את מאמריו בסיווגם למחלקות שונות; הכרך השני של אסופת המאמרים יצא בימים הסמוכים למותו.[5]

יבואו חוקרים המצויים בנפתוליה של ספרות הראשונים אשר זכו לשמש את תא שמע, ואשר יודעים להעריך את תרומתו למחקרה של תקופת רבותינו הראשונים, יבואו הם ויסכמו ויעריכו את תרומתו הייחודית.[6]

במסגרת מצומצמת זו, אבקש להתייחס לשני מפגשים שלי עם חיבוריו של תא שמע אשר הותירו ברק בעיני.
על מחקרו של ספר הזוהר נשפכו נהרות דיו. בדורות האחרונים נקבעו יתדות בשאלת זמנו ומקום עריכתו של חיבור זה ע"י חוקרים המצויים במחשבת ישראל.
והנה בא תא שמע, ידיו רב לו, והציע לבדוק את שקיעי ההלכה בספר הזוהר. בהשוואתם של שקיעים אלו למצוי בפנינו בספרות ההלכה, ביקש תא שמע להניח נדבך נוסף המסייע בזיהוי סביבתו התרבותית של ספר הזוהר. רק איש אמיץ ובעל שליטה יוצאת דופן כזו של תא שמע, יכול היה לחשוב על כיוון מחקר זה. ספר זה של תא שמע, "הנגלה שבנסתר", עורר את קצפו של עמית למחקר אשר כתב ביקורת חריפה ובלתי מהוגנת על ספר זה. בעקבותיה, יצא הספר במהדורה שניה לפני שנים מספר[7].

מפגש נוסף שלי עם תורתו, היה בקריאת דברים שנשא בקונגרס העולמי הקודם למדעי היהדות.
לאחר מאמר יסודי מאין כמוהו,[8] בו העריך פרופ' יעקב זוסמן את ספרו המונומנטלי של פרופ' אורבך המנוח- 'בעלי התוספות'- ונדמה היה "כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו"; בא תא שמע, ובהרצאה שנשא לפני באי הקונגרס קבע: "לו בקשתי לסכם במשפט תמציתי אחד את הישגו העיקרי של ספר 'בעלי התוספות', הייתי אומר: קביעת תולדות הרוח של יהודי גרמניה וצרפת במאות הי"ב והי"ג כחלק בלתי נפרד מן הרנסנס המפורסם של המאות
ההן".[9]
תא שמע מעיר כי מושג זה, הישג זה, אינו מופיע בשום מקום בספר בעלי התוספות על שתי מהדורותיו, ולפיכך סבור הוא שעניין זה נעדר מביקורתו של זוסמן.
רק חוקר כתא שמע, אשר מצוי בחיי היום-יום ובחיי הרוח שבאירופה בימי הביניים, יכול להעריך נכונה ביקורות מלומדות ויסודיות של ספרי יסוד בחקר תקופת רבותינו הראשונים. 

"כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזקו, ברזל מעפר יקח, ואבן יצוק נחושה.
ארבעה דברים אלו תשמישו של עולם הם, וכולם אם אבדו יש להן חליפין;
אבל חכם שמת מי מביא לנו חליפתו? מי מביא לנו תמורתו?
והחכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה, ונעלמה מעיני כל חי" (ירושלמי ברכות, פ"ב ה"ח).




[1] תא שמע שימש במשך שנים כראש המכון לתצלומי כתבי יד שליד הספריה הלאומית.
[2] דוגמת עיונו במחזור ויטרי; " על כמה ענייני מחזור ויטרי", עלי ספר י"א (תשמ"ד).
[3] "מנהג אשכנז הקדמון: חקר ועיון", ירושלים תשנ"ב.
[4] "הספרות הפרשנית לתלמוד באירופה ובצפון אפריקה: קורות, אישים ושיטות", ירושלים תשנ"ט- תש"ס.
[5] "כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים", ירושלים תשס"ד.
[6] ראה: "לזכרו של פרופ' ישראל משה תא-שמע", המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשס"ה.
[7] "הנגלה שבנסתר: לחקר שקיעי ההלכה בספר הזוהר", תל אביב 2001.
[8] "מפעלו המדעי של פרופסור אפרים אלימלך אורבך", מוסף מדעי היהדות, ירושלים תשנ"ג.
[9] "בעלי התוספות לפרופ' אורבך; חמישים שנה להופעתו- קליטה ובקורת", מדעי היהדות 41, ירושלים תשס"ב.