יום חמישי, 29 במרץ 2012

הרהור נוסף בעקבות הזמן הצהוב

בתחילת הפוסט על ספרו של גרוסמן, הוזכרה ביקורתו על מתיישבי עפרה.
מצאתי עצמי מהרהר שוב בדברים בעקבות פוסט שכתב תומר פרסיקו בבלוג שלו: לולאת האל, לציון חצי שנה למחאה.
אני משתדל לעקוב אחרי הבלוג שלו שמאיר עיניים בכל הנוגע לענייני הדת היהודית ולהתנהלות החברתית במדינה שלנו. (בנושאים אחרים כמו דתות המזרח בהן הוא מגלה בקיאות רבה, אין לי יד ורגל).
למעיין בבלוג של פרסיקו, אעיר רק שלעיתים סגנונו יכול מעט לקומם בציניות שבו, אולם מומלץ מאד גם במקרים כאלה לא להיבהל מהציניות.

יום חמישי, 22 במרץ 2012

"המאמץ לחיות חיים נורמליים": אזהרה לקראת ההכנות לפסח- שיר של עינה ארדל על חירות

המאמץ לחיות חיים נורמליים

הַמַּאֲמָץ לִחְיוֹת חַיִּים נוֹרְמָלִיִּים גָּדוֹל מִן הַחַיִּים עַצְמָם,
הַמַּלְבּוּשִׁים הַמְכַסִּים אֶת הַגּוּף וְהַפִּתְגָּמִים שֶׁנֶּאֱמָרִים כְּדֵי לְחַנֵּךְ אֶת הַיְלָדִים,
הַמַּאֲכָלִים שֶׁמְּבֻשָּׁלִים כְּדֵי לְרַצּוֹת אֶת הַבַּעַל וְדַפֵּי הָעִתּוֹן הַפְּזוּרִים,
גּוֹרָל סֶקְסְמַנְיָאקִי שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר מְרַצֵּד עַל הַמִּרְקָע
וְאַתְּ מְכַבָּה, לֹא רוֹצָה שֶׁהַיֶּלֶד יֵדע, שֶׁהַיַּלְדָּה תִּזְדַּהֶה
רַק פִּרְקֵי תְּהִלִּים בַּבֹּקֶר וּמַיִם אֶבְיוֹנִים נִשְׁטָפִים אֶל הַכִּיּוֹר
כַּעַךְ נֶאֱכָל בְּפֶה נָמוֹג, יָד מָעֳבֶרֶת עַל הַמֵּצַח
כְּדֵי לְהַטּוֹת אֶת הַסֵּבֶל לְכִוּוּן אַחֵר.
הַחַיִּים הַזְּעֵיר-בֻּרְגָּנִיִּים מַתִּישִׁים אוֹתָנוּ,
אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאַתָּה עָיֵף וַאֲנִי עַצְבָּנִית מִבּוּז וּתְשׁוּקָה
עִתּוֹנֵי הַיּוֹם שֶׁאֲנַחְנוּ כְּתוּבִים בָּהֶם וְעִתּוֹנִי מָחָר שֶׁיַּסְפִּידוּ אוֹתָנוּ
הַסְּפָרִים שֶׁקָּרָאנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן, וּתְהוֹמוֹת הַבְּכִי בַּגָּרוֹן
וְהַמִּקְלַחַת שֶׁהִיא הָעֵדוּת הַיְחִידָה לְכָךְ שֶׁאֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת אֱנוֹשִׁיִּים,

אָז נוֹשְׁרוֹת שַׂעֲרוֹתֵינוּ וְסוֹתְמוֹת אֶת הַבִּיּוּב
וּמִתְגַּלָּה הַזִּקְנָה שֶׁעֲתִידָה לָבוֹא בְּמַגַּע הָרַגְלַיִם הַחוֹשֵׁשׁ,
כָּל הָעַקְשָׁנוּת הַיְתֵרָה הִיא מַסְוֶה לַתְּבוּסְתָנוּת שֶׁלָּנוּ,
עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְעַצְמוֹת הַלְּחָיַיִם הַגְּבוֹהוֹת שֶׁלּוֹ,
תְּאוּנַת הָעֲבוֹדָה שֶׁמָּנְעָה מִמֶּנִּי לַעֲבֹד וּתְשׁוּקָתִי לַחַיִּים -
כַּמָּה מִלִּים נְטוּיוֹת אַרְצָה כְּבִכְתַב-יָד רוֹעֵד,
אִלּוּ הָיָה רַק מַשֶּׁהוּ לִי וּלְגוּפִי!

מועתק מן האתר של הוצאת עם עובד שהוציאה את ספרה השני: שירי אהבה לימים רעים

יום שני, 19 במרץ 2012

שבים למסע בעקבות העוני.אדם עוזר לאדם, וה' משיב לו שכר ביום פקודה.

בפוסט הראשון הודגשו שני עניינים בעזרה לעני
א. רווח כפול: הרווח הוא גם של הנותן (מצוה).
ב. מימד הבושה הוא המרכיב המשפיע על מתן צדקה.
הוזכר גם הצורך להסתכל אל האדם העני ("משכיל אל דל"), ובעניין זה מצאתי כתבה מעניינת ועצובה אחרי מותה של דליה רביקוביץ. 

הנה סופה של הפיסקה הראשונה במדרש הדורש את הפסוק: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה, וקושרת אותו ל"פסוק הבסיס" מספר ויקרא: וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ

"ר' לוי בשם ר' חמא בר רבי חנינא אמר: כ"ב פעמים כתיב אשרי ומכלם לא נטל אפוכי (מלה יוונית שמשמעה שטר פרעון, שובר. הגירסה היא כנראה איפוכין ע"פ הנוסח בקטע גניזה וכמה כתבי יד), אלא זה.
ומאי אפוכי נטל?
ביום רעה ימלטהו ה'. אין יום רעה אלא יום דינה שלגיהנם
לפיכך משה מזהיר לישראל וכי ימוך אחיך".

הסבר דברי רבי לוי: פתיחת מזמור תהלים ב"אשרי" היא תופעה רווחת (22 פעמים אינו המספר כפי שניתן לראות בהערותיו של הרב שלמה בובר למדרש תהלים ) אולם תופעה יחידאית היא שמובטח לאדם שיהיה לו טוב (=משמעות המלה אשרי, ע"פ מילון לעברית מקראית) והטוב מפורט: "בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה" (זאת בניגוד לדרשת ההר בברית החדשה המלאה ב"אשרי" ששוברם בצדם. ודברים בגו?)

אפשר להעז ולשער שפסוק זה נבחר לדרשה על עזרה לעני- לא רק בגלל מַשְׂכִּיל אֶל דָּל אלא גם בגלל בְּיוֹם רָעָה. אנו רגילים לחצות הפסוק אחרי המלה דל, אולם בקריאה דרשנית שלו ניתן לחצותו אחרי המלה רעה.
ופירושו יהיה: אשרי משכיל אל דל ביום רעה; או במשמעות המקובלת כיום שהוא מתייחס לדל ביום רעה, כאשר רע לדל. או במשמעות המוכרת מן העברית המקראית ולשון חז"ל: רעה= להאכיל, לדאוג, לשים לב, לכבד (זה מה שעושה רועה הבהמות). למקרה דומה של לשון נופל על לשון ציין חוקר תלמוד בשם מנחם קיסטר. ביחזקאל לד, ב אנו קוראים: בֶּן-אָדָם, הִנָּבֵא עַל-רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל; הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הוֹי רֹעֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם--הֲלוֹא הַצֹּאן, יִרְעוּ הָרֹעִים. קיסטר מציין (בכתב העת תרביץ כרך נט, עמ' 341) לפסוק ח בהמשך: וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם, וְאֶת-צֹאנִי לֹא רָעוּ. כלומר, הרועים אינם דואגים לצאן, אלא רועים (דואגים) את עצמם.
זהו בדיוק הסיפור שלנו: מי שמשכיל אל דל, יוצא מעצמו למען הזולת; מובטח לו שהא-ל יצא ממידת הדין, והוא יינצל מדינה של גהינם.

מסקנת הפיסקה הראשונה במדרש היא שהאדם זוכה לשכר מה' על שעזר לעני. צעד פרשני נוסף (ונועז) ייעשה בהמשך המדרש.

יום חמישי, 15 במרץ 2012

פרס ישראל לרב דרוקמן

לאחרונה פורסם שבוגרי נתיב מאיר פרסמו עצומה ("מזועזעים") לזכיית הרב דרוקמן בפרס ישראל. מצ"ב קישור
גם לי יש ביקורת רבה על התנהלותו. בפרשת הרב אלון הוא חזר ושגה. גם אם פורום תקנה הוטעה, וגם אם הוא יודע את האמת, הוא מעמיד את תלמידיו בפני קונפליקט מיותר. הם שומעים את חשובי הרבנים מוקיעים רב, ומאידך את רבם שנותן לו במה. 
אודה שאפילו פניתי למשרד החינוך לשאול האם אין צורך שהרב אלון יקבל אישור מן המשטרה ללמד במוסד חינוכי, בדיוק כמו שאני הייתי צריך להביא אישור מהמשטרה שאינני עבריין מין למוסד חינוכי בו אני מלמד. 
(אגב, לא חזרו אלי עם תשובה ממשרד החינוך)

אבל עם כל הכבוד למתנגדים לפרס, הרב דרוקמן הוא איש שמוסר את נפשו למען הציבור. הוא אדם צדיק ששוגה לפעמים. שוגה בעניינים שהם דיני נפשות, אבל עיניו סומות מלראות את המציאות נכוחה. אני לא חושב שיש להקל ראש בטעויות שעשה, אבל צריך להפעיל משקל מאזנים ולדון אותו לכף זכות. מי שמקבל כאן פרס זה לא הרבנים (??) קופולוביץ [שהורשע במעשים חמורים] ואלון [שלא הורשע], אלא הוא. והוא תמך בהם אך לא במעשים בהם נחשדו. בכך אני נוטה להיות משוכנע.
ולכן, מה הקשר בין עמדותיו השגויות שהזיקו בגרמי לגופם ונפשם של צעירים רבים, ובין קבלת פרס על מפעליו הרבים לאין ספור: מכוחו ומכח כוחו?

על העמדה המתלהמת שהיא נחלתנו- בעיקר בשל האופי העצבני והמיידי שיוצרת התקשורת- להיכבש. 
איזהו גיבור? הכובש את יצרו. יצר ההתלהמות, גם אם יש לו להישען על עובדות מצערות, צריך לשכוך.
או אז תהא עמדה מרוסנת. אין צורך להזדעזע מקבלת פרס ישראל ע"י הרב דרוקמן. יש אפשרות למחות, או להעיר הערת שוליים. גם את הרב דרוקמן צריך להכיל על כל צידי המורכבות האנושית. בצניעות.(לעצומה לה ציינתי לעיל ראיתי תגובות של שתי פמיניסטיות דתיות: אילת וידר וחנה קהת. לדעתי תגובתן אינה לעניין, והן מפעילות כהרגלן את הטייס האוטומטי של מלחמות צדק פמיניסטיות גם כאשר אין בכך צורך).

ותודה לרעייתי, שאפילו על הרב אלון- אשר הפסקתי למשך זמן לקרוא לו רב (ואף ציינתי שני סימני שאלה בפוסט זה)- מלמדת לבינתיים זכות ולא ממהרת להפסיק ולקרוא לו רב.

מומלץ: הרב ברנדס פרסם בכתב העת אקדמות מאמר מרתק על סוגיה העוסקת בפרשה דומה לזו של הרב אלון.הנה

נ.ב ראיתי שהרב דרוקמן הביע חרטה על כך שלא דיווח למשטרה בפרשת נתיב מאיר. אינני יודע מה עמדתו באשר לפרשת אלון.

יום שני, 12 במרץ 2012

הערות על פוסטים קודמים, אזן המן ושיר יפה

א. האירה את עיני כרמית ברנע בכך שכבר לפני שנים טרחו הרב מידן ופרופ' גביזון בניסוח התייחסות לתחבורה ציבורית בשבת באמנה לחיים משותפים של חילונים ודתיים. ראו האמנה בעמוד 41 סעיף 6.

ב. יואל כהן מציין כי קיים לינק מעודכן יותר (שמשום מה לא מופיע באתר שלה) של מורתך לפרסית על מגילת אסתר במקבלים שבת עם דב אלבוים
 http://www.youtube.com/watch?v=p-EZgcmroaE&feature=channel

ג. אלעד חן העיר על הבלוג של מתנות לאביונים:
מה שאמרת לדעתי נכון. אבל זה מעורר אותי למחשבה למה רק המצוות החברתיות מרגשות אותנו? למה הרעיון שלא לסמוך על הוולונטריות האנושית נוגע רק למצוות אלו? והיכן המקום של עבודת ה׳ ושל המצוות למקום? היכן המקום של עבודת ה׳ גם במקומות שלא מבינים אותו?
ומחשבה שניה:
אני חושב שבמצוות החברתיות יש גם מקום ליחסים החברתיים השוויוניים ולא רק בנתינה לעני. 
לדעתי הפסוק במגילה מדבר על משלוח מנות איש לרעהו ובנוסף יש גם מתנות לאביונים. לעומת הפסוק בנחמיה שמדבר על ראש השנה ושם לא ניתן לתת צדקה ולכן התביעה או הבקשה מהעם היא לתת מנות. הכוונה במנות היא כמובן לאוכל מוכן. כמו באלקנה שנתן לחנה מנה אחת אפיים. 
זה מזכיר לי את דברי הרמב״ם  שמוטב לאדם להשקיע במצוות מתנות לאביונים מאשר סעודת פורים ומשלוח מנות..
 וגם בהלכות יו״ט לגבי שמחת החג או חוה״מ, בנזיפה כלפי מי שנועל את דלתו בפני האומללים ושמח בביתו עם משפחתו בלבד..
תמיד נראה לי שהמצוה הזאת יותר קשה לקיום. תמיד אפשר למצוא איזה ארגון באינטרנט או בטלפון לתמוך בו אבל אני לא מרגיש וממשש את המצוה.. הציור של המצוה נראה יותר מרגש מכפי שהוא מתבצע באמת. אמנם בסופו של דבר חשוב המעשה עצמו. התרומה עצמה. אבל ההרגשה נחלשת. המפגש עם העני קהה. אולי זה סוג של מתן בסתר? 
זה מזכיר לי את הבר מצוה של חיים באר כפי שזכר אותה בטראומה ילדותית ב-2 ספריו


ד. המקבל פוסט של הבלוג למייל הפרטי ומבקש לכתוב הערות בבלוג, יכנס לבלוג עצמו (ישנו קישור בתחתית כל מייל). תודה רבה על התגובות המעניינות והמחכימות. הן מחזקו אותי בכך שיש בחלק מדבריי טעם.

ה. על אזן המן מאתר לזכרו של בלשן לא מוכר. הנה

ו. שיר יפה בביצוע יפה לסיום (אגב, לאלו המזהים את עזריה בן עטר מ"סרוגים", זהו הזמר ישראל ברייט, שפעם שר את "יהודה יהודה" והיום מבצע שירים רציניים. ראו עליו את הקישור הבא ואת השיר היפה בביצועו).השיר מוקדש לכל מי שאינו מבין עד הסוף את ילדו (או הילד שבו) שלעיתים צוחק בחלום

יום חמישי, 8 במרץ 2012

מתנות לאביונים- תובנה דתית

ההילוך שלי כאדם דתי בעולם המודרני אינו מוסבר עד הסוף לי ולסביבתי.
ההלכה- לא רק שאינה נוחה לעיתים, אלא גם לא בהירה. 
מה לי ולטלטול ארבעה מינים? מה לגבר להתרחק מלגעת באשתו בלידה ובימים שאחריה?
אבל ההיזכרות בליל פורים שיש חובה הלכתית, לתת מתנות לאביונים, מרגשת אותי כאדם דתי. ההלכה לא סומכת על הרוח הוולונטרית שלי, ומכתיבה לי לתת לעני ביום שמחה. 

אגב, אנו תופסים משלוח מנות כמשלוח לקרובים (במשפחה ובמעגל החברתי) וכניגוד למתנות לאביונים.
אולם פסוק בספר נחמיה פרק ח אומר: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם" מוכיח לדעתי שמשלוח המנות הוא לאין נכון לו, כלומר, לאביון.

ועוד עניין על פורים. כולם באים לבית הכנסת וחייבים לשמוע מגילה ולא להפסיק בדיבור. ממש כמו תקיעת שופר. חז"ל הצליחו להפוך חג יחידאי בכך שהוא נחוג בכמה תאריכים במקומות שונים- מה שמעיד על הנזילות שבהיקבעותו- לחג איתן. זו הרוח העומדת מאחורי הדיונים בתלמוד הבבלי בדפים הראשונים של מסכת מגילה.

לינק לפורים: ראיון קצר עם מורתי לפרסית- ד"ר תמר גינדין- על מגילת אסתר. 
היא הוציאה לאחרונה ספר חדש בהוצאת האוניברסיטה המשודרת על איראן שלפני המהפכה, ועל קשריה עם עולם היהדות. הנה קישור על הספר מן האתר של תמר.

יום שני, 5 במרץ 2012

הזמן הצהוב- דוד גרוסמן

ספר זה הינו אסופת הגיונות/מאמרים שפרסם גרוסמן בשנת 87 ונסוב על סיוריו ביהודה ושומרון. 
לפחות בפרק אחד בספר ("אל תרחם עליהם כל כך") הוא מתאר את תושבי עפרה בביקורת קשה, שגם מי שלא יסכים עם סגנונו וחלק מתכניו, נראה שהערתו אודות מסרים כפולים הנמסרים לילדים אודות הערבים (עמ' 42) נכונה ומעוררת מחשבה. 
זכורני שמנהל חטיבת הביניים בה לימדתי התנגד לכל אלימות בבית הספר ונקט צעדים משמעתיים כלפי הערות מילוליות. אולם קללות כנגד ערבים שנשמעו במהלך נסיעה באוטובוס למשך מספר דקות לא זכו לתגובה שלו. ממילא, נסיון שלי לצפות יחד עם תלמידיי בסרט חיים יקרים עוררה התנגדות אלימה מצד חלק מהתלמידים, אלא שהם בעיקר תוצר של חינוך בבית ובבית הספר. 
חזרה לגרוסמן. ספר זה לא היה נגיש לקריאה בימי נערותי הואיל והוא ספר שמאלני. חזרתי אליו בשנית לאחר החשפות אליו לפני כעשור בשל הערכתי הרבה לדויד גרוסמן. שם הספר "הזמן הצהוב" אינו בגלל הרוח המתוארת בכריכה האחורית של הספר אלא בעקבות דבריו של גרוסמן בעמוד האחרון (172): "מזה 20 שנה אנו חיים במצב מסולף ומופרך, התלוי על אשליות, על שיווי משקל רופף שבין שנאות לחרדות, במידבר רגשי ותודעתי, והזמן העובר הופך אט אט לישות נפרדת, כבדה, התלויה מעלינו כשכבת אובך מצהיבה, מחניקה". את זה גרוסמן כתב בשנת 1987, לפני 25 שנים.אני חושב שכשנשוב לדון במסע אל העוני נראה כי חז"ל מתארים את נפש העני כנפש מצהיבה, המנותקת מן החיים. עני חשוב כמת. ואת העוני הזה, של היהודים והערבים מתאר גרוסמן.
אני מעריך אותו כי הוא אדם רגיש וישר. אינו מהסס לבקר את עצמו (עמ' 170: וגם אני נעשיתי למין אמן של הדחקה), ויודע לגעת בעומק המחשבה וההרגשה בתבונה וברגישות. ספרו אינו פוליטי, למרות כל מה שעולה ממנו. הוא מסמך של רגשות ומחשבות על מה שקורה בישראל מאז מלחמת ששת הימים.
ואפרופו: גם ספרים אחרים של גרוסמן קשים לעיכול בציבור הדתי. קראתי פעם ביקורת של רב נחשב בציבור הדתי לאומי על ספרו "מישהו לרוץ איתו" שם מתוארת דמות דתית כתמהונית. אגב, גרוסמן חוזר לדמות דתית ברסלברית גם ב"אשה בורחת מבשורה", ואכן, זהו האדם הדתי הנשקף מהם. נראה לי שעיקר הקושי להתמודד עם גרוסמן בציבור הכללי ובדתי בפרט הוא העיסוק שלו במיניות.
ובאשר לסרט חיים יקרים: ניתן ומומלץ לצפות בו בלינק שהובא לעיל (כשעה וחצי). הוא סרט מצמרר, המתאר- כמו "הזמן הצהוב"- את עומק הקונפליקט הרחוק מלהיות פתיר בין היהודים והערבים.