יום שני, 13 באוגוסט 2012

הרב יוסף שלום אלישיב

הרב שהלך לעולמו לפני כחדשיים היה דמות משמעותית בחברה החרדית.
תפיסת ההלכה והמציאות בחברה זו עוצבה על ידיו ועל ידי רבנים באי ביתו. 

ד"ר רמי ריינר פרסם מאמר הסוקר את שיטתו של הרב אלישיב, בו הוא מנסה לתהות מדוע נטה ע"פ רוב להחמיר.
קריאת המאמר מומלצת (צריך בשבילו כמה עשרות דקות). הנה
אפשר לנסות את הגירסה הקצרה שפורסמה במוסף שבת של מקור ראשון.

לדעתי, הנסיון של ריינר לקשור את אופי פסיקתו של הרב אלישיב לחינוך על ברכי הקבלה של סבו לא מספק. דווקא התעלמותו המוחלטת של הרב אלישיב מהזכרת קבלה בפסקיו ומעיסוק בה (כפי שמציין ריינר) מעידים על אי הרלוונטיות שלה. לא כל עוסק בקבלה הוא אדם דוגמטי ונוקשה. אבל אציין לדבריו של ד"ר אליעזר באומגרטן (ריינר מזכירו) אשר כתב עבודה על סבו של הרב אלישיב: בעל הלשם, ובמייל שכתב לי בעקבות פנייתי, הוא מציין שהקבלה שלו מאד דוגמטית. אליעזר נוטה לייחס השפעות חברתיות על הלך מחשבה של חכם.

כמה דברים שכותב המאמר לא לוקח בחשבון, וראוי לשים אליהם לב.

א. אנשים משנים את עמדתם וגישתם לאורך חייהם. יוסף אביב"י הראה זאת על משנת הרמח"ל, יצחק ברנד (אחי) הראה זאת על הרב קוק (בהערת אגב בספרו "מיהו חילוני" שתקוותי שאתפנה לכתוב עליו ביקורת), רבי יהודה הנשיא אמר זאת על עצמו, ואפילו ביקר עצמו על דברים שחשב בצעירותו. בקיצור, מותר לרב אלישיב לאורך 102 שנותיו, לחדד את גישתו ולשנות אורחותיו. שח לי רב כלשהו שככל שהוא מתבגר הוא נהיה קוצקר (הולך בדרכו הקיצונית של הרבי מקוצק). כך קורה לאנשים, מטעמים מושכלים ומחוויות החיים הלא קלות לעיכול ברבות השנים.

ב. הרב אלישיב שכל שני ילדים בגיל צעיר (בתו נהרגה מפגיעת פגז במלחמת השחרור), כמפורט בערך בויקיפדיה. אפשר היה לראות בכך אלמנט שהשפיע מעט על רגישותו בפסקיו המוקדמים. זה לא פוגע בניסוח ההלכתי הברור בגישתו, כפי שמראה ריינר היטב. אולי טרגדיות אלה היו נותנות רקע למנעד פסיקותיו ההלכתיות.

אבל

בסוף המאמר מציין ריינר לכך שלרב אלישיב לא היתה חברותא מעולם. עובדה זו יכולה להישמע כסימן לגדלות: האיש אינו זקוק לחברה כדי ללמוד. אותי דווקא מדאיג שלפוסק אין חברה. יש לו רק תורה. אפילו לא משפחתו, כמתואר בפרטים המזעזעים בסוף מאמרו של ריינר (עמ' 102-103) וגם בסוף הכתבה במקור ראשון.

עצוב לי שזוהי הדמות שכיוונה את החברה החרדית האשכנזית.

הניכור שיש לאנשים בחברה הדתית כלפי מגדל השן האקדמי לא מודגש כשמדובר במגדל שן של תורה.

האם לאדם שבתו מעידה "כשהיינו ילדים, הוא לא הכיר אותנו כלל. לא דיבר איתנו מטוב ועד רע", ייקרא צדיק? 

האם מקובלים דבריו של רב(א)  רב ע"פ כת"י וטיקן 127. רבא ע"פ שאר הנוסחאות שבדקתי. על הפסוק "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" שניתן למצוא תורה במי שמשים עצמו על בניו אכזרי כעורב(תלמוד בבלי עירובין כב עמ' א)?

מאותה סיבה אני מתקשה למצוא נקודת חיבור לחסידות ברסלב. רבי נחמן היה טיפוס לא משפחתי, אנטי סוציאלי, וכך גם הרב אלישיב.

אני נוטה להעריך אנשים וללמוד מהם דווקא בגלל המשפחתיות שלהם ורגישותם האנושית וחברתית (ובהזדמנות זו נמליץ על ספרו של הרב יהודה עמיטל "והארץ נתן לבני אדם" המקדיש פרק בספרו לחשיבות המשפחתיות, ומאריך בכל ספרו בחשיבותה של האנושיות).

ריינר כותב על תפיסתו של הרב אלישיב ביחס להלכה: "ההלכה היא ישות עצמאית שאינה מותנית בחילופי 
עתים ובנסיבות משתנות.  גם נסיבות אישיות,  קשות ככל שיהיו, אינן גורם שבעטיו נדרשת ההלכה להשתנות ולהתכופף" (עמ' 81). 

ואני תוהה: כיצד ניתן לומר שההלכה היא ישות עצמאית? אפשר אולי לומר זאת על התורה (קדמה לעולם וכיו"ב) אבל על תורה שבעל פה? 

סבורני שניתוחו של ריינר אינו מספיק, ואנו נזקקים להבחנה שחידד הרב פרופ' א"ש רוזנטל במאמרו "מסורת הלכה וחידושי הלכות במשנת חכמים". להלן חלק מסקירה של מאמר זה ע"י ד"ר א. וולפיש. 


ב'תרביץ' סג, ג (תשנ'ד, עמ' 374-321) מופיע מאמר מאת הרב פרופ' אליעזר שמשון רוזנטל ז'ל. שם המאמר: 'מסורת הלכה וחידושי הלכות במשנת חכמים', והוא הורכב על ידי בני המחבר מרשימות הרצאות שנשא המחבר במקומות ובזמנים שונים. מגמת המאמר היא לעמוד על המתח הקיים בהלכה, כמו בשיטות משפט אחרות, בין מגמת ה'מסורת' השמרנית ובין מגמת ה'חידוש' היצירתית. בפתיחת המאמר מדגים המחבר את קיומו של המתח הזה במשפט הרומי על-ידי ציטוט מתוך דברי סקסטוס פומפוניוס, ה'הִסטוריון' של החוק הרומי, המזכיר בלשונו ובתוכנו את הברייתא המפורסמת על ראשית המחלוקת בישראל, בזמן תלמידי הלל ושמאי 'שלא שימשו כל צורכם'. לדברי פומפוניוס, לא היתה מחלוקת במשפט הרומי עד שרבו שני משפטנים, אטיוס קאפיטו ואנטיסטיוס לאביאו ונעשו הם ותלמידיהם לשתי כיתות. וממשיך פומפוניוס כי לא נחלקו אלא על עיקרון אחד:
שקאפיטו היה מקיים ומשמר [בקפדנות את השמועות כמות] שנמסרו לו; ואילו לאביאו, מתוך רוחב דעתו ומרוב ביטחון בתלמודו, הורה לחדש דברים רבים מאוד.
לדעת המחבר שני היסודות הללו טמונים בעצם מהותו של המשפט, המיטלטל  בין שני קטבים:
מחד, קבלת חוקים בתור גזירות (עמ' 322), 'היסוד ההטרונומי (קבלת התורה, נומוס, של אחר)'; 
ומאידך, החתירה להבין את ההיגיון הפנימי של החוק ולקבל את החוק, היסוד ה'אוטונומי' של החוק, 'המטיל את הנומוס של דעת עצמו על עצמו' (עמ' 323).
והנה בני דורם של קאפיטו ולאביאו הם הלל ושמאי, ואף להם מיוחס בתלמוד (תוספתא חגיגה פ'ב ה'ט ומקבילות) הייסוד של שני בתים. נראה היה לעגן את המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי באותו יסוד שמצאנו במשפט הרומי: שמאי הקפדן, השמרני, ייסד בית אשר נטה, מתוך שמרנות, לפסוק לחומרה בכל עניין חדש שנתעורר; ואילו הלל, הסומך על בינתו האנושית  5 ועל שבע המידות אשר דרש לפני בני בתירה  6 , ייסד בית אשר מצא מקום להקל בעניינים המתחדשים בכל יום.
ואמנם מצאנו אצל הלל כמה וכמה קביעות הלכתיות המדגימות את רוחב דעתו ואת נכונותו לחדש את ההלכה על פי בינתו ועומק הבנתו, כגון הסתמכותו על שבע המידות אשר דרש לפני בני בתירה, תקנותיו המפורסמות: פרוזבול  7 וגאולת בית עיר חומה בעל כורחו של הלוקח  8 , ובאופן הדראמאטי ביותר - דרישת לשון הדיוט  9 . אך אצל שמאי הזקן קשה למצוא את היסוד השמרני, את אותה ההתנגדות לפרשנות הלכתית מחדשת, אשר ציפינו למצוא אצלו. ולא זו בלבד, אלא שמצאנו לעיתים את בית הלל בתפקיד 'שמרני' ואת בית שמאי בתפקיד 'חדשני', ולדוגמה: במשנה עדויות פ'א מי'ב [יבמות פט'ו מ'ב] מגביל בית הלל את נאמנות האשה לומר 'מת בעלי' למקרה המסורתי: 'לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד', ואילו בית שמאי מרחיבים, מפני ש'לא דיברו בקציר אלא בהווה'. ואף מצאנו כי ייחסו חכמים להלל את הכלל השמרני: 'שאדם חייב לומר כלשון רבו' (עדויות פ'א מ'ג).
לדעת המחבר, מאפיין את החשיבה התלמודית לא הניגוד הקוטבי בין שתי תפיסות המשפט, אלא ה'פשרה שנתמצעה אי פעם בין שתי התפיסות הקוטביות' (עמ' 335). כך, לדוגמה, בסיפור שנמסר על-ידי רב יהודה בשם רב (מנחות כט ע'ב), דורש ר' עקיבא תילי תילין של הלכות מכל קוץ וקוץ שבאותיות התורה, ומשה רבנו לא הצליח להבין את דרשותיו, אך ההלכה המתחדשת מוצגת כ'הלכה למשה מסיני'. 'פשרה' אחרת בין שני היסודות מופיעה בירושלמי פאה פ'ב ה'ו, יד ע'א, הקובעת כי 'כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר לו למשה בסיני'. אִמרתו של ר' יהושע בן לוי ממעיטה את מידת ה'חידוש' לעומת תוקפה של 'מסורת', ואילו סיפורו של רב מבליט את נימת ה'חידוש' ומיישבו עם ה'מסורת' רק על-ידי חשיבה פאראדוקסלית המסתיימת ב'נסתרות': 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני.'
עיקר עניינו של המאמר הוא הדגמה/יישום של עקרונות אלו באמצעות מקורות תנאיים המשקפים את המיזוג בין ה'מסורת' ל'חידוש'. בניתוחים אלו מגלה המחבר את מלוא ידענותו וחריפותו כלמדן וכפילולוג.


לענ"ד, כאן משתקפת עמדתו ואישיותו של הרב אלישיב. בחירתו להבין את הגיונו הפנימי של החוק נשענת על עמדה מחמירה, על אישיות שמחמירה עם עצמה וסביבתה (אישיות שחיה חיים עם טעם של גזירות). חילופי העיתים דווקא משפיעים על עמדתו של הרב אלישיב: לחומרא. 

ברמה הקיומית, נותר לנו להתבונן באמצעות פסקיו של הרב אלישיב על אישיותו ועל מהו גיבור בעיני החברה החרדית, לפחות זו הליטאית שיש לה עמדת כח בכנסת ובציבוריות החרדית. 

החברה החרדית מתבדלת לה, כפי שבית שמאי התבדלו ופלא הוא שנותרו בתוך התרבות הפרושית, שהרי הלכתם קרובה להלכה הכיתתית (הלכת כת מדבר יהודה) כפי שהוכיחה ורד נעם (למרות שלעתים לא רחוקות הלכת שמאי לקולא, וכפי שמפרט רוזנטל במאמרו הנ"ל). למרות שרגילים לצטט את משנת יבמות שלא נמנעו בית שמאי מלשא נשים מבית הלל, הרי שישנה בידינו מסורת בתלמוד הירושלמי ש"תלמידי ב"ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב"ה.  תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים" (מסכת שבת פרק א הלכה ד).  

כאשר אני קורא על כת מדבר יהודה (למשל, במאמרו החשוב של יעקב זוסמן על ההלכה של הכת ועל אופיה בכתב העת תרביץ כרך נט)  אני מבין שמה שקרה לכת יקרה לציבור החרדי, כלומר, לחרדיות.
הנטיה לחומרא וההבדלות מרוב העם יובילו להכחדות. זאת בנוסף לכך- שבניגוד לכת מדבר יהודה שהיתה מאד יצירתית ופוריה- הלמדנות החרדית אינה פורה (=יצירתית)  ומשחזרת את עצמה. ההבדל המהותי בין החרדים לכת מדבר יהודה הוא שלכת היה לוח שנה שאינו תואם את זה של חז"ל, עובדה שבידלה אותה מעם ישראל. במובן זה החרדים צמודים ליתר העם במועדי חגיהם ובלוח השנה שלהם, ולכן הכחדות החרדיות תארך זמן. 

אפילוג
אם זכרוני אינו מטעה אותי ראש הישיבה בה למדתי דיבר איתנו על כך שאנו אמורים להרגיש קרובים יותר לחרדים מאשר לחילונים.
הוא הבין שאנחנו מרגישים קרובים יותר לחילונים, אבל היה רוצה שנרגיש קרובים יותר לאנשים שלכאורה נלחמים את מלחמתה של תורה ולא נכנעים לחומריות ולתרבות השטחית האוחזת במחוזותינו. 
אלא שתיוגים חברתיים מפספסים את כל מנעד הביניים: המסורתי מחד, והחרדי המכבד והמשתתף מאידך.
בכל מקרה, עמי ארצות- יהיו אשר יהיו- המכבדים את העם ואינם פורשים ממנו, מרגישים לי קרובים הרבה יותר מכתות אליטיסטיות (כאילו) המתבדלות מרוב העם. ויצא ברבות השנים שגם אם תלמוד אחד אוחזים החרד ואנכי, מבטי עליו וקריאתי בו יהיו שונים.
כלומר, משהו בזוית הקריאה האקדמית של ספרות חז"ל מתאים למנעד ההשקפה הציוני דתי:  קריאה מפוכחת של דברי חכמים מתוך מבט מתמיד על הזמן בו אמרו את דבריהם לבין זמננו אנו. מה נוכל לקחת מהם כפי שהוא, ומה נמשיך לקחת בשינויי צורה ותוכן. (כאמור, אני מקוה להרחיב- ב"ה- בכך בביקורת על הספר מיהו חילוני ובהתייחסות למאמרו של הרב י. ברנדס על עמי ארצות).



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה