מספר שבועות לאחר הולדת בתנו החלטנו לצאת להצגה.
הגענו איתה ונאמר לנו שיורשה לנו להיכנס באופן חריג (למרות שלא מאפשרים בד"כ) ואם תצייץ הקטנטונת נצא מיד. אח"כ הגיעה מנהלת ההצגה- אשה גסה שאינה בעלת מידות בהיבט המוסרי- ואמרה לנו לצאת באופן הרחוק מהתחשבות. זאת, בגלל שהיה מקרה בו תינוק בכה בעבר. בכי זה גרם לעצבנות של חלק מהשחקנים ופגיעה בריכוזם.
אשתדל לשים לרגע את סערת הנפש בצד: יום סוער, עד שמוצאים בייבי סיטר, וסוף סוף משהו קצת אחר משגרת היום יום.
במקום זאת, אני מהרהר בשאלה מה מקומם של חיי משפחה בחיי תרבות ורוח? כלומר, האם חיים משפחתיים מפריעים לחיים תרבותיים ככלל? רבים האמנים החיים בנפרד הואיל והם מתקשים לחלוק ולוותר על שלהם. רבים אנשי הרוח הסובלים בבדידותם גם אם בחרו בחיי משפחה.
אשוב להצגת התאטרון. אנו חיים בישראל. ישנם אנשים הנוהגים שלא לכבות פלאפון במהלך ארוע תרבותי. האם צלצול טלפון פוגע אנושות ביכולת השחקן לשחק? נכחתי מספר פעמים בקונצרטים שבהם השתלב צלצול טלפון של קשישה ששכחה לכבות את הנייד. הנייד צלצל באמצע קונצרט של מאהלר. אני חייכתי וחזרתי להאזין, אבל יש אנשים שכעסו, שנפגעו מכך עד עמקי נשמתם. למען מאהלר, למען התרבות, למען איבוד הפרופורציות.
אני מבקש להדגיש שאני מתנגד לישראליות הסחבקית ביחס לאירועי תרבות, אבל בכל זאת מאמין שמידתיות היא עקרון מנחה. שחקן יקר! ישנן הפרעות במהלך המושלם של הביצוע! תינוק בוכה, פלאפון; הם חלק מההצגה.
בי"ט כסלו צויין יום גאולתו של האדמו"ר החב"די שכתב את ספר התניא, ששמו הוא "ספר של בינונים". הוא עשה זאת מתוך הבנה שבינוניות היא דרך העולם, וכנראה שלכתחילה. כלומר, האדם הוא בינוני. אדם אמיתי הוא זה הנלחם ביצרו; לא המלאך המבטל את יצרו.
בבודהיזם מן הזרם הטיבטי הקרוי "המוביל הגדול" ישנו ויתור על הגעה לנירוונה- העליונות שברוח- למען הכלל. האידיאל הוא להיות בודהי סטווה הפועל למען הכלל על חשבון ההתאיינות בפני הרוח.
ושוב לחב"ד: מפורסם הסיפור שרגיל היה הרב עמיטל זצ"ל לספר על אדמו"ר חב"ד הנ"ל שאמר שמי שלומד ואינו שומע קול תינוק בוכה, משהו פגום בלימודו.
בהשלכה לענייננו, תרבות וחיים מתקיימים בתוך שטף של חיים שיש בהם גאות ושפל.
ורגע קצר של עברית. מהי תרבות?
המלה מופיעה במקרא בספר במדבר בתוך דברי משה לבני גד ולבני ראובן: "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל"
תרבות=צאצאים, מה שנהיה אחרי שאבותיהם רבו (פירוש י. ליכט, ובדומה: ראה מילון בן יהודה; ובמרחק מה מפירושם, פירש קדרי במילונו לעברית מקראית).
תרבות במשמעות של הרגל- התנהגות המסתעפת מבני ביתו של אדם- היא מונח שנוסד בספרות התנאים על בסיס המשמע המקראי.
כלומר, התרבות ביסודה היא מלשון התרבות= משפחה, וסופה בימינו במשמעות של הרגל והתנהגות של יחידים אשר למצער: קנאים לעצמם ומרירים לסביבתם.
יצאתי אתמול בערב לתרבות רעה. אבל בסוף חזרתי הביתה. אני לא יודע לאיזה בית חזרה מנהלת ההצגה. אני מקוה בשבילה שהוא בית חם ותרבותי. כמו פעם.
את ניכורם של אנשי תרבות לסובב אותם, היטיב לבטא רנדי ניומן, ולעברת לתרבות הישראלית- שלומי שבן- ב "החיים שלי טובים". ואפרופו תרבות, האם ראוי שלומי שבן לליווי תרבותי של הפילהרמונית?
הגענו איתה ונאמר לנו שיורשה לנו להיכנס באופן חריג (למרות שלא מאפשרים בד"כ) ואם תצייץ הקטנטונת נצא מיד. אח"כ הגיעה מנהלת ההצגה- אשה גסה שאינה בעלת מידות בהיבט המוסרי- ואמרה לנו לצאת באופן הרחוק מהתחשבות. זאת, בגלל שהיה מקרה בו תינוק בכה בעבר. בכי זה גרם לעצבנות של חלק מהשחקנים ופגיעה בריכוזם.
אשתדל לשים לרגע את סערת הנפש בצד: יום סוער, עד שמוצאים בייבי סיטר, וסוף סוף משהו קצת אחר משגרת היום יום.
במקום זאת, אני מהרהר בשאלה מה מקומם של חיי משפחה בחיי תרבות ורוח? כלומר, האם חיים משפחתיים מפריעים לחיים תרבותיים ככלל? רבים האמנים החיים בנפרד הואיל והם מתקשים לחלוק ולוותר על שלהם. רבים אנשי הרוח הסובלים בבדידותם גם אם בחרו בחיי משפחה.
אשוב להצגת התאטרון. אנו חיים בישראל. ישנם אנשים הנוהגים שלא לכבות פלאפון במהלך ארוע תרבותי. האם צלצול טלפון פוגע אנושות ביכולת השחקן לשחק? נכחתי מספר פעמים בקונצרטים שבהם השתלב צלצול טלפון של קשישה ששכחה לכבות את הנייד. הנייד צלצל באמצע קונצרט של מאהלר. אני חייכתי וחזרתי להאזין, אבל יש אנשים שכעסו, שנפגעו מכך עד עמקי נשמתם. למען מאהלר, למען התרבות, למען איבוד הפרופורציות.
אני מבקש להדגיש שאני מתנגד לישראליות הסחבקית ביחס לאירועי תרבות, אבל בכל זאת מאמין שמידתיות היא עקרון מנחה. שחקן יקר! ישנן הפרעות במהלך המושלם של הביצוע! תינוק בוכה, פלאפון; הם חלק מההצגה.
בי"ט כסלו צויין יום גאולתו של האדמו"ר החב"די שכתב את ספר התניא, ששמו הוא "ספר של בינונים". הוא עשה זאת מתוך הבנה שבינוניות היא דרך העולם, וכנראה שלכתחילה. כלומר, האדם הוא בינוני. אדם אמיתי הוא זה הנלחם ביצרו; לא המלאך המבטל את יצרו.
בבודהיזם מן הזרם הטיבטי הקרוי "המוביל הגדול" ישנו ויתור על הגעה לנירוונה- העליונות שברוח- למען הכלל. האידיאל הוא להיות בודהי סטווה הפועל למען הכלל על חשבון ההתאיינות בפני הרוח.
ושוב לחב"ד: מפורסם הסיפור שרגיל היה הרב עמיטל זצ"ל לספר על אדמו"ר חב"ד הנ"ל שאמר שמי שלומד ואינו שומע קול תינוק בוכה, משהו פגום בלימודו.
בהשלכה לענייננו, תרבות וחיים מתקיימים בתוך שטף של חיים שיש בהם גאות ושפל.
ורגע קצר של עברית. מהי תרבות?
המלה מופיעה במקרא בספר במדבר בתוך דברי משה לבני גד ולבני ראובן: "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל"
תרבות=צאצאים, מה שנהיה אחרי שאבותיהם רבו (פירוש י. ליכט, ובדומה: ראה מילון בן יהודה; ובמרחק מה מפירושם, פירש קדרי במילונו לעברית מקראית).
תרבות במשמעות של הרגל- התנהגות המסתעפת מבני ביתו של אדם- היא מונח שנוסד בספרות התנאים על בסיס המשמע המקראי.
כלומר, התרבות ביסודה היא מלשון התרבות= משפחה, וסופה בימינו במשמעות של הרגל והתנהגות של יחידים אשר למצער: קנאים לעצמם ומרירים לסביבתם.
יצאתי אתמול בערב לתרבות רעה. אבל בסוף חזרתי הביתה. אני לא יודע לאיזה בית חזרה מנהלת ההצגה. אני מקוה בשבילה שהוא בית חם ותרבותי. כמו פעם.
את ניכורם של אנשי תרבות לסובב אותם, היטיב לבטא רנדי ניומן, ולעברת לתרבות הישראלית- שלומי שבן- ב "החיים שלי טובים". ואפרופו תרבות, האם ראוי שלומי שבן לליווי תרבותי של הפילהרמונית?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה