יום חמישי, 3 בינואר 2013

בית הלל וועד ההלכה- "מי כאן הלל"?

א. מי שהולך לשירותים ומיד אח"כ רוצה ליטול ידיו לאכול לחם: כמה נטילות יטול? שהרי יש שאמרו שילכלך ידיו בין נטילה לנטילה בכדי שברכתו השניה לא תהא לבטלה!

בנך הקטנטן או אדם זר בביהכ"נ פונה אליך "בין הפרקים" או באמצעיתם: התשיב מפני כבודו? 
היכן גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה? ובראשונה, כבוד הבריות: מידת הכבוד שלי לעצמי, להגיון שלי ולסובב אותי.
כמה ימים סופרים היום (ולא אתמול) לעומר? מה יקרה אם מישהו יאמר את מספר הימים? למה ללכת עקום?
ומה עם חלב עכו"ם ואבקת חלב עכו"ם? ומיהו היום בכלל עכו"ם? 
בקיצור, כמה לתת להלכה להיות כמו אהרון ברק: הכל שפיט? אולי: האם אפשר לתת לכל להיות שפיט אבל באופן אחר? האם ההלכה יכולה להיות פחות קטנונית?
הרב  קוק כותב בעין אי"ה למסכת ברכות שקיימת מחלוקת בין רבינו בחיי לראב"ד האם קיים תחום רשות בחיים הדתיים. והם הם הדברים.

ב. ושוב לחוויות החיים המכוננות: בארוחת ערב- בישיבה בה התחנכתי בעבר- חילקו קלחי תירס. נעמד אחד הבחורים והכריז שאל לנו לאכול מהתירס בשל חשש תולעים. יש להפריד גרעין גרעין, לבדוק ולאכול.


ג. לאחרונה שמעתי וקראתי על קבוצת אנשים בציבור הדתי לאומי הנקראת בית הלל החותרת לדיאלוג עם החברה (גם ברמה הלכתית) מתוך מחוייבות מלאה להלכה (כלשונם). ראו את אתר הקבוצה ומצעה
חייבים להודות שלקבוצה גדולה זו של אנשי דת ורוח יש אומץ. הם מעזים לגעת בתחומים רגישים ומביעים עמדות הקשות לעיכול ע"י לא מעט אנשים. ראו למשל את התייחסותם במצע לנכרים החיים בישראל.

שימו לב למשפט הראשון בהגדרת זהות הקבוצה: "אנו מאמינים בנצחיותה של תורת ישראל ומחויבים באופן מוחלט להלכה היהודית". 

ד. וכאן אני חוזר לשאלות הבוערות בחיי היום הפשוטים של אורתודוקס שחי חיי נפש מלאים; שקשוב לסביבתו וחש בכבלי ההלכה. שמבין שהלכה היא דיסהרמונית, ולא עושה מעובדה זו דרשה חגיגית (על היופי שבדיסהרמוניה) בפני המאזינים לו, אלא מתבאס מכל מיני פקקי תנועה- קצרים וארוכים- המעכבים אותו מלהגיע ליעדים פרוזאיים של לאכול, להתייחס לזולת ועוד ועוד ועוד.

אני שב לשאלות אלה כי להן לא יתנו תשובה חדשה: לא בית שמאי ולא בית הלל. בדברים הללו אין בשורה חדשה! בגלל שרוב חיינו הם בבעיות הקטנות (וכאן דעתי הפוכה מדעה זו).

ה. ברצוני להסב את תשומת הלב לועד אנשי הלכה רציני ביותר אשר מגדירים עצמם כקונסרבטיבים. 
אציג בפני קהל הקוראים שתי פסיקות מקלות, מפתיעות ואמיצות שלהם. לענ"ד, אלה בית הלל האמיתיים. 

השוו לדברי התוספתא במסכת כתובות: "כשהיו בני אלכסנדריא מקדשין נשים, אחר בא וחוטפה מן השוק, ובא מעשה לפני חכמים, בקשו לעשות בניהן ממזרין, אמר להם הלל הזקן, הוציאו לי כתובת אמותיכם, הוציאו לו וכתוב בה: כשתכנסי לביתי תהוי לי לאנתו (=לאשה) כדת משה וישראל".
כמה אומץ היה להלל הזקן לעשות צעד נועז שכזה!

ו. ה"צרה" היא שהם מגדירים עצמם כקונסרבטיבים, וזה יכול להעלות ריח של כפירה ע"י מי שמאמין בנצחיות תורת ישראל ומחוייב באופן מוחלט להלכה היהודית. 

אבל בכל זאת שתי פסיקות אמיצות ומנומקות:

הראשונה, בדבר הפסקת צום תשעה באב אחר המנחה

והשניה, בדבר אכילת קטניות בפסח ע"י קהל עדת ישראל

ז. אנשים אלו עושים שימוש בכלי המחקר האקדמי של מדעי היהדות במסגרת הפסיקה שלהם.
מכאן מקנן החשש בפני אורתודוקסים רבים מן העמלקי הקופץ לאמבטיה הרותחת ומקרר אותה;
חשש הניבט מן המתודה האקדמית של מדעי היהדות.
ולפיכך, מחקר אקדמי של מדעי היהדות, יוצר דיסוננס עמוק בין המסורת השמרנית לזו המתחדשת.
ביתר דיוק: הוא לא יוצר! הדיסוננס קיים בעצם חיינו בעולם הרחוק מן העולם בו התהוותה מסגרת ההלכה הפרושית, של חז"ל וממשיכיהם. המחקר האקדמי רק חושף את הפערים שקיימים בתוכנו; שרוחשים להם בלבם של לא מעטים שהקו המנחה בחייהם אינו הקו של "בא לי"= "די עם החפירות ועם החומרות האלה"= "אני לא קשור לעולם העתיק והמנוון הזה של החיים הדתיים"= "תנו לי רק מצוות שכליות ולא שמעיות"= "אני רוצה מהות ולא שטויות".

ח. ראו גם פה ופה 

ט. ניתוח מעמיק של המשבר בין אמונת ישראל סבא לעולם מדעי היהדות נעשה ע"י פרופ' משה הלברטל בהרצאה שאתייחס אליה- ב"ה- בפוסט קרוב.


2 comments:

  1. תגובת נדב אטינגר:
    בס"ד
    הרשימה העלתה בי מחשבות הרהורים ושאלות שונות. וחשבתי להביאם פה.
    אינני מביא אותם כשאלות רטוריות אם כי אינני מיתמם כאילו הם שאלות תם בלבד. יש להם כיוון ברור
    אך מבחינתי לפחות הם יותר קריאה לבדיקה מחודשת של הנושא.
    שאלה1: לפני שדורשים את הדרשה החגיגית על היופי שבדיסהרמוניה יש לשאול ביושר האם יש משהו מובנה בהלכה, שיש בה [גם (?)] דיסהרמוניות בין אם היא יפה ובין אם לא? האם דיסהרמוניה נוצרת רק בגלל "בעצם חיינו בעולם הרחוק מן העולם בו התהוותה מסגרת ההלכה הפרושית, של חז"ל וממשיכיהם " או שמא גם בזמן חז"ל עצמם היא הייתה חלק אינטגראלי מההלכה? האם המשנה שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק יותר הרמונית לזמן המשנה מאיסור הפסקה לשאלת שלום בימינו?
    וכל זאת עוד לפני שאנו חושבים על איך חיים עם הלכות טומאה וטהרה שהיום כמעט ואינם נוהגות. ההרחקה שהלכות אלו יוצרות בין עם הארץ לחבר הינה חדה וקשה הרבה יותר מהלכות כשרות שרבני בית הילל ניסו להקל בהם מעט על מנת שדתי יוכל לאכול אצל חילוני.
    שאלה 2: האם חוסר הנחת הינו רק במקום שההלכה יוצרת פקקי תנועה קטנים או גדולים או גם במקומות שההלכה יוצרת מעקפים לפקקים אך בדרכים מפותלות כגון מכירת חמץ היתר עסקה ועוד. האם גם שם מהדהדת השאלה "למה ללכת עקום?".
    אני בהחלט לא אתפלא אם התשובה תהייה חיובית אבל נראה לי שזו עדיין שאלה חשובה.
    שאלה 3:לא עיינתי לעומק בכל תשובות וועד הרבנים אלא רק בהתרשמות כללית אך מהתרשמות ראשונית עולה בי השאלה האם אצלם [וגם אצל רבני בית הילל] יתכן מצב של חומרי בית הילל לעומת קולי בית שמאי כפי שהייה בתקופת התנאים?
    כאמור אני מביא שאלות אלו כפתיחה למחשבה שניתן להרחיב עוד הרבה. משאלות אלו ועוד בעקבות הרשימה עולה אצלי המחשבה כי ההלכה היא מערכת עם כללי התנהלות משלה ויתכן כי יש בה לא מעט סרבול אולם כמערכת היא מכילה בתוכה איזונים פנימיים חומרות מחד וקולות מאידך ואלו ואלו באים לידי ביטוי לעיתים קרובות בצורה פורמאלית ולעיתים מנוכרת, אך בסוף בדרכה המפותלת יוצרת ההלכה מציאות שלמה.
    מטבעם של מערכות שהם יכולות לעבור שינויים. אך אם שינוי זה יהיה דרסטי מידי ויחול רק על מיעוט חלקי המערכת ולא יכלול את מכלול הגורמים המרכיבים את המערכת, במקום שינוי תהיה קטסטרופה ופירוק. אני מודה שזה מרתיע אותי.

    [אולי שייכים לפה סוף דבריו של הילל גרשוני בתגובה שכתב למאמר של ורד נועם שקראה לשינוי במעמד הנשים בבית הכנסת. [סעיף ז]
    http://bloggershuni.blogspot.co.il/2013/01/noam.html ]
    נדב

    השבמחק
    תשובות
    1. הערותיך מאלפות.
      1. השאלה היא מה עושים עם הדיסהרמוניה? האם ההלכה יכולה וצריכה לתת מענה לכך? הלכה יכולה להיות בתורת אקטיסיזם שיפוטי ויכולה להשאיר תחומי רשות (ראה הפנייתי לדברי ראי"ה בעין אי"ה); אני חש שתחומי הרשות נעלמים באורתודוקסיה וחושב שזו טעות. טעות שמובילה לכך שאו אסור או מותר ולכן עדיף בתחומים האפורים ללכת על אסור אם אין תחומי רשות. לכך הנפש נוטה למשל גם בחינוך ילדים.
      2. לפיכך, חוסר הנחת הוא יותר בתחומי החומרא המאפיינים את האורתודוקסיה כיום. ע"ע יחס לנשים אם כבר הזכרת את ורד נעם.
      3. בתשובות ועד הרבנים יש גם חומרי בית הלל. אבל מי זוכר שבית הלל החמירו? כח דהיתרא עדיף!
      העיקר הוא השיטה. שיטת ועד הרבנים הקוראת את ספרות חז"ל מנקודת מבט מכבדת ואקדמית (יש כזו חיה!) היא שיטה שיש בה הכי מעט דיסהרמוניה לציוני הדתי המצוי. השוה לסוף הרצאתו של הלברטל ביו טיוב על מדעי היהדות ותרומתם.
      4. הזכרת את גרשוני שיש לו כריזמה בכתיבה אבל היא מפספסת רגישות לזולת. הקריאה בכתבה של ורד נעם מרגשת, מעוררת חמלה כלפי הקפאון של האורתודוקסיה. חשוב על עצמך ועל שיטוטיך במחוזות התפילה השונים בכדי לצאת מן הקפאון של חובבי ציון או של רעינו האשכנזים.
      גרשוני מאשים את נעם במוטיבציה רפורמית. מצא לו את מי להאשים. ובינתיים מה נעשה? נחכה לסנהדרין. אני מעדיף לעשות ולא לחכות. לצרף נשים לזימון. לפסוק ולא לחיות בדיסהרמוניה. לא לחיות בשקר. איפה הגבול שלי? בהגיונו של האדם הסביר! המסורתי הסביר, מלא הרגש והכבוד למסורת.

      מחק