א. היום שהיתי בקניות ברשת "רמי לוי" בזמן הצפירה.
כבר ב10:45 החל הכרוז מודיע אחת לחצי דקה שכל העובדים (למעט הקופאים) נדרשים להיכנס למחסן. העובדים ברובם ערבים (לא נתקלתי עדיין בקופאי ערבי). המחשבה על מיעוט חיכוכים- בין מי שסובר שיום הזכרון הוא אחד הימים הקדושים בשנה למי שזהו יום הרחוק מלהיות קדוש עבורו- היא נכונה.
ב. ידוע הפולמוס על כך שנרצחי פעולות האיבה (הטרור) נכללים ביום זכרון זה שהחל כיום זכרון לחללי מערכות ישראל.
ג. אני חושב שצירוף זכרון הנרצחים ליום זה חשוב מאד לדעת הקהל הבינלאומית.
הוא הופך את יום הזכרון מיום של נרטיב כיבוש ציוני ליום בו הציונות מתייחדת עם פגיעותה בפני טרור שמכלה בנו שנים: בפיצוצים באוטובוסים, ברקטות שאינן פוסקות על תושבי הדרום המודרים מן החברה בישראל, בטרור של החיזבאללה מימי מלחמת לבנון השניה ועוד.
צפיתי היום בתכנית המתעדת את הירצחו של נער בן 16 שלמד בישיבת הצעירים של מרכז הרב. זה טלטל אותי בגלל שבמקרה אני מלמד כיום נער בן 16 הלומד באותו מוסד. הנער הזה נרצח בהפסקה של לימוד תורה. הנער הזה הלך לעולמו עם חבריו- במרכז ירושלים- בגלל היותו יהודי וישראלי. כאן כבר אין נרטיבים של מתנחלים, שוטרים וחיילים הכובשים ופוגעים בפלסטינים ובערביי ישראל. כאן יש נרטיב אחד שיש לו המון מופעים של טרור ואיבה המופנים מ ל כ ת ח י ל ה כלפי אזרחים תמימים.
ד. בתיכון ה"דו לשוני" בו אני מלמד התקיים שיח בין מורים לקראת "הימים הלאומיים" (שואה, זכרון ועצמאות אל מול נכבה ויום האדמה). השיח על יום השואה צרם לי מאד, כדלהלן.
כמה מורות ערביות מזהות (בצדק) ביום השואה יום לאומי של מדינת ישראל, ובגלל שאינן מזדהות עם המדינה הן אינן עומדות בצפירה מחוץ לבית הספר. (בבית הספר קיים השיקול של מתן כבוד לתלמידים היהודים). אחת המורות שנחשבת בעיניי רגישה ואמפתית הרבה מעבר לממוצע של מורה בתיכון ואדם בכלל (יש לי על מה להסתמך) הדהימה אותי. לאחר שסיפרתי על בני משפחה שהלכו לעולמם בשואה האיומה היא אמרה שהפצע שלכם כבר נגמר והפצע שלנו ממשיך לדמם יום- יום. יום למחרת נפגשתי עם אבי ושוחחתי איתו על דודיו, ששנים מהם (כמו אביהם ואמם) "נעלמו" בפולין בזמן המלחמה. הוא סיפר לי את המעט שידע עליהם.
ה. היחס לימי אבל כימים של חורבן וקורבנות אינו פשוט. מדינה בראשית תקומתה חייבת להצמיד אליהם את הגבורה ואת העצמאות, ולא רק את השכול והכאב. ניצול שואה שהגיע לישראל בעת הקמת המדינה נחשב לוזר. טעות זו ממשיכה להדהד כיום בקרב קברניטנו.
ו. למען דעת הקהל העולמית עלינו לחזור ל"רגש הראשוני" (מונח פסיכולוגי; ראו למשל כאן) שלנו: לכאב, לקרבנות, לתחושות העוולה הקשות. כך נוכל להיות אמפתיים הרבה יותר גם כלפי אלה שפגענו בהם וניצבים למולנו. כך נקרין רגישות אמיתית שהיא סוג אחר של חוסן: חוסן שע"פ אמונתי יקרין לא רק כלפי פנים אל החברה הישראלית על כל אזרחיה אלא גם כלפי חוץ.
ז. לא שאני חי למען דעת הקהל העולמית, אבל לפעמים מבט כלפי חוץ עוזר להבין יותר טוב איך צריך להראות הבפנוכו. לפעמים אדם צריך שדות בחייו בכדי שיבהירו לו כיצד להביט על קירות ביתו ולגלות את הפריחה האמיתית שבקיר ילדותו (כפראפראזה המנוגדת לעמדתו של מירון איזקסון בשיר אדם מביא בביצוע הנפלא של יוני רכטר [עמדה עמה אני מזדהה על פי רוב]).
כבר ב10:45 החל הכרוז מודיע אחת לחצי דקה שכל העובדים (למעט הקופאים) נדרשים להיכנס למחסן. העובדים ברובם ערבים (לא נתקלתי עדיין בקופאי ערבי). המחשבה על מיעוט חיכוכים- בין מי שסובר שיום הזכרון הוא אחד הימים הקדושים בשנה למי שזהו יום הרחוק מלהיות קדוש עבורו- היא נכונה.
ב. ידוע הפולמוס על כך שנרצחי פעולות האיבה (הטרור) נכללים ביום זכרון זה שהחל כיום זכרון לחללי מערכות ישראל.
ג. אני חושב שצירוף זכרון הנרצחים ליום זה חשוב מאד לדעת הקהל הבינלאומית.
הוא הופך את יום הזכרון מיום של נרטיב כיבוש ציוני ליום בו הציונות מתייחדת עם פגיעותה בפני טרור שמכלה בנו שנים: בפיצוצים באוטובוסים, ברקטות שאינן פוסקות על תושבי הדרום המודרים מן החברה בישראל, בטרור של החיזבאללה מימי מלחמת לבנון השניה ועוד.
צפיתי היום בתכנית המתעדת את הירצחו של נער בן 16 שלמד בישיבת הצעירים של מרכז הרב. זה טלטל אותי בגלל שבמקרה אני מלמד כיום נער בן 16 הלומד באותו מוסד. הנער הזה נרצח בהפסקה של לימוד תורה. הנער הזה הלך לעולמו עם חבריו- במרכז ירושלים- בגלל היותו יהודי וישראלי. כאן כבר אין נרטיבים של מתנחלים, שוטרים וחיילים הכובשים ופוגעים בפלסטינים ובערביי ישראל. כאן יש נרטיב אחד שיש לו המון מופעים של טרור ואיבה המופנים מ ל כ ת ח י ל ה כלפי אזרחים תמימים.
ד. בתיכון ה"דו לשוני" בו אני מלמד התקיים שיח בין מורים לקראת "הימים הלאומיים" (שואה, זכרון ועצמאות אל מול נכבה ויום האדמה). השיח על יום השואה צרם לי מאד, כדלהלן.
כמה מורות ערביות מזהות (בצדק) ביום השואה יום לאומי של מדינת ישראל, ובגלל שאינן מזדהות עם המדינה הן אינן עומדות בצפירה מחוץ לבית הספר. (בבית הספר קיים השיקול של מתן כבוד לתלמידים היהודים). אחת המורות שנחשבת בעיניי רגישה ואמפתית הרבה מעבר לממוצע של מורה בתיכון ואדם בכלל (יש לי על מה להסתמך) הדהימה אותי. לאחר שסיפרתי על בני משפחה שהלכו לעולמם בשואה האיומה היא אמרה שהפצע שלכם כבר נגמר והפצע שלנו ממשיך לדמם יום- יום. יום למחרת נפגשתי עם אבי ושוחחתי איתו על דודיו, ששנים מהם (כמו אביהם ואמם) "נעלמו" בפולין בזמן המלחמה. הוא סיפר לי את המעט שידע עליהם.
ה. היחס לימי אבל כימים של חורבן וקורבנות אינו פשוט. מדינה בראשית תקומתה חייבת להצמיד אליהם את הגבורה ואת העצמאות, ולא רק את השכול והכאב. ניצול שואה שהגיע לישראל בעת הקמת המדינה נחשב לוזר. טעות זו ממשיכה להדהד כיום בקרב קברניטנו.
ו. למען דעת הקהל העולמית עלינו לחזור ל"רגש הראשוני" (מונח פסיכולוגי; ראו למשל כאן) שלנו: לכאב, לקרבנות, לתחושות העוולה הקשות. כך נוכל להיות אמפתיים הרבה יותר גם כלפי אלה שפגענו בהם וניצבים למולנו. כך נקרין רגישות אמיתית שהיא סוג אחר של חוסן: חוסן שע"פ אמונתי יקרין לא רק כלפי פנים אל החברה הישראלית על כל אזרחיה אלא גם כלפי חוץ.
ז. לא שאני חי למען דעת הקהל העולמית, אבל לפעמים מבט כלפי חוץ עוזר להבין יותר טוב איך צריך להראות הבפנוכו. לפעמים אדם צריך שדות בחייו בכדי שיבהירו לו כיצד להביט על קירות ביתו ולגלות את הפריחה האמיתית שבקיר ילדותו (כפראפראזה המנוגדת לעמדתו של מירון איזקסון בשיר אדם מביא בביצוע הנפלא של יוני רכטר [עמדה עמה אני מזדהה על פי רוב]).
תגובת דוב ברק
השבמחקשלום שלומי,
כקורא קבוע, אני מסכים עם רוב הנאמר על ידך בעניינים שונים. לא בכולם (לגיטימי).
לפני מספר שנים כתבתי רשימה על ההבדל בין יום השואה ליום הזיכרון. רשימה מקורית
שחלק גדול מהקרואים אותה אינם מכימים איתה , אולם מסכימים שהיא מעלה בעייה.
שולח לך אותה (אולי היא קלה יותר לאחר הימים עצמם) לשיקול דעתך אם להכניסה לבלוגך.
בברכה,
דובי ברק
בין הימים ההם לזמן הזה, בין יום השואה ליום הזיכרון
(הרהורים מינוריים בשולי כאבים מז'וריים)
שבוע זה בלוח השנה הוא תמצית ההוויה של העם היהודי מאז נוצר ועד ימינו אלה.
תחילת השבוע ביום השואה המסמל את שיאו של מהלך 'הימים ההם'.
תחילתו של העם היהודי היא בהפרדוּת מעמים אחרים, מהאנושות: אברהם נקרא עברי, לפי מדרש ידוע, משום שהוא מעבר אחד וכל העולם הוא מעבר אחר. מכאן החלה בנייתה של תפיסה לעומתית: עם ישראל לעומת שאר העולם. ראיית העם היהודי את עצמו כנעלה ונבחר משאר העמים גדלה לאחר חורבן בית ראשון, התעצמה לאחר חורבן בית שני והגיעה לשיא שכלולה בגלות.
דחיית הגוי ע"י היהודי לא יכלה שלא להביא תגובת נגד . אם היהודים רואים את שאר העולם כנחותים מהם – הללו יחזירו להם מנה אחת אפיים, אנטישמיות.
מצב זה הביא את הוגי הציונות למסקנה שמקומם של היהודים אינו באירופה. הקריאה הציונית לצאת מאירופה ולעלות ארצה נבעה מתוך תחושת סכנה ברורה.
השואה היא שיאו הבלתי נורמאלי של תהליך שנאת העמים והאנטישמיות לעם המהווה גוף זר בין העמים ורואה עצמו נבחר מכל האנושות. השואה היא תופעה כמעט בלתי מושגת שהורידה את מין האדם לתחתיות הרוע האנושי האפשרי.
השבוע מתחיל עם יום השואה ומסתיים עם יום הזיכרון. יום השואה מציין את שיאו של מהלך 'הימים ההם' שתמציתם דחייה הדדית בין יהודים לעמים, יום הזיכרון מציין את תחילתו של מהלך 'הזמן הזה' שתמציתו מהלך של התקרבות בין היהודים לעמים אחרים, לשאר העולם.
לפני למעלה ממאה שנים החל התהליך של 'הזמן הזה' המצוין ביום הזיכרון.
תהליך 'הזמן הזה' פירושו ויתור על העליונות המובנת של העם היהודי וכניסתו באפן שוויוני למשפחת העמים. הוויתור על הנבחרוּת האובייקטיבית, קבלה מעמד ממשי לפני שישים וחמש שנים. הכרזת המדינה פירושה שהיהודים מעניקים לקשר ההדדי עם שאר עמי העולם עדיפות על הקשר האחד והיחיד לאלוהים.
בהכרזת העצמאות הכריז העם היהודי, במדינת ישראל, שהוא מקבל על עצמו את החובות והזכויות כמו כל שאר העמים. מעתה, לא עליונות, אלא הדדיות: חילופי מדע, תרבות ואמנות בין שווים.
המשמעות של שינוי התפיסה היא שהעם היהודי, במדינת ישראל, מעמיד את עצמו לביקורת של אחרים, כפי שהוא מבקר אחרים. ודוק: בימי הביניים היהודיים יכלו לקבל השפלה, פגיעה של אונס וטבח – אולם לא ביקורת שוויונית. מדינת ישראל פירושה מדינה בתוך מדינות אחרות המקיימת משאים ומתנים, ביקורות הדדיות, שוויוניות דמוקרטית.
יום הזיכרון מציין את המחיר של המאמץ לחיות עם עמים אחרים במתכונת בינלאומית מקובלת.
יום הזיכרון מציין את המחיר הכבד שמשלמים יהודים וישראלים על חוסר יכולת אנושית מוכרת: קבוצות שונות בחברה האנושית אינן יכולות להגיע להסכמות ולכן הן נלחמות זו בזו. אין בכך קדושה, אין בכך מהלך קוסמי, יש בכך סכסוך פוליטי בגין אינטרסים מנוגדים. הסיבה שאנשים נופלים היא פשוטה אף יותר:
ברזל חזק יותר מבשר ודם ולכן בכל מפגש בין ברזל מעופף בקליעים ורסיסים לבין בשר ודם, אנשים נהרגים. יום הזיכרון, בניגוד גמור ליום השואה, משותף לכל העמים המנהלים או ניהלו מלחמות. זהו מוות של אנשים למען גבול וביטחון, למען שמירת ריבונות והבטחת תרבות, אמונה ואורחות חיים. במובן מסוים זהו מוות מובן, הגיוני, טריוויאלי, אם אפשר להתבטא כך.
יום הזיכרון מציין את מותם של חיילים ונפגעי פיגועי איבה למען כניסת העם היהודי, במדינת ישראל, לחברה האנושית. במסגרת חברה זו, כאמור, יש קשרים שונים בין עמים ומדינות. המחיר הנורא של יום זה, מבטא את מערכת היחסים בין העמים באזור גיאוגרפי מסוים בעולם בו ממוקמת מדינת ישראל.
שבוע זה, המתחיל ביום השואה ומסתיים ביום הזיכרון, מכיל באופן עמוק וכואב, את תמציתו של הקיום היהודי בין הימים ההם לזמן הזה, בין יום השואה ליום הזיכרון.
דב ברק - ירושלים
http://toravoda.org.il/node/3104
מחק