יום רביעי, 30 באוקטובר 2013

צער בעלי חיים

בהקשר של הפרסום בתקשורת אודות ההתעללות בעופות, מן הראוי לציין לסיפור אודות יסוריו של רבי יהודה הנשיא שיוחסו לחוסר רגישותו לבעלי חיים 

יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

מיהו דתי?

א. הויכוח על הדתיות שמעסיק אותי ואנשים מסביבי מחזיר אותי מדי מספר שבועות לאותה נקודה.

הנקודה היא שלא משנה כמה אתה רפורמטור בהלכה, השאלה היא מה קורה במפגשים שלך עם הקב"ה בחיי היום- יום.

לעניות דעתי, נקודת המבחן האמיתית לשאלה הדתית היא הברכות (הכוללות גם את התפילה). הפמיניסטית המבקשת לקחת שותפות מלאה בתהליך התפילה, "שומר חצי שבת" המסמס לחבריו בזמן סעודה שלישית, אנשים פשוטים חסרי אג'נדה- כל אלה- יהא מבחנם העצמי: האם הם מברכים על האוכל? האם הם מודים לא-ל בפשטות על מה שנתן להם?

זכורני שהשתתפתי בהשתלמות למורים בתיכונים ממלכתיים- דתיים. חלק מהמשתתפים היו משתתפות שלכולן היה כיסוי ראש כדבעי, למעט אחת בעלת שני שמות משפחה שמלמדת בתיכון (הנתפס כ) נאור בירושלים. והנה, הכריזו על תפילת ערבית, ואל כל הגברים הצטרפה בפשטות (לפעמים נאורים עושים דברים בפשטות) אותה אשה (שהגיעה עם תינוק) לתפילת ערבית. (אגב, היא לא עצמה את עיניה ולא התפללה בדבקות יתרה, אלא פשוט עמדה לתפילת ערבית נוסח אשכנז של 7-10 דקות).

ושוב אנו חוזרים למראית אל מול ה"תוך".

לדעתי, לברכות מרכיב בסיסי בהלך מחשבה של אדם דתי, בגלל היום יומיות שלו העסוקה בשאלה, כמה האל נוכח בחייו, כמה חייו אינם מובנים מאליהם, והוא נותן תודה למי שאמר והיה העולם.

זהו לדעתי מבחנו של האדם עם עצמו. כאן הוא אינו נזקק למדדים של החברה, אלא יש לו מדדים משל עצמו.

ב. ואם בהלכות ברכות עסקינן, ישבתי בחבר לומדים של מסכת ברכות לפני זמן, ובלומדנו את הפרק השישי העוסק בהלכות ברכות,נוכחתי לעובדה שאנשים בעלי רקע תורני אינם סגורים על ברכות שמברכים על מאכלים פשוטים (למשל, מרק ירקות). אפילו מעביר השיעור היה נבוך באשר לשאלות פשוטות.

מאידך, כולם מכירים את הפטנטים של לאכול לחם ואח"כ משהו בכדי לצאת מן החשש של "ספק ברכות".
גם הדיונים והדעות אודות ברכת הפיצה, הקרמבו ואחרים, מוכרים לאלה מחובשי ספסלי בית המדרש.
הפער לדעתי הוא בדיוק בבעיה הניצבת לפתחן של הלכות ברכות: איבוד הספונטניות לעומת המכניזם ההלכתי של "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים- לא יצא ידי חובתו".
ובעיה זו היא בעייתה של ההלכה: מייחלי הספונטניות הדתית אינם חפצים בנוסחאות קפואות ומקובעות, והמכבדים את נוסחי חכמנו, אינם נותנים מקום לספונטניות.









יום ראשון, 13 באוקטובר 2013

גיבור תרבות

הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף בשיבה וביסורים נתנה לאנשים רבים הזדמנות לבכות; אנשים רבים שעבורם היה הרב רועה, גיבור תרבות.

נכנסתי השבוע למכולת בשכונה באמצע שיחה על הרב עובדיה וחשבתי שאם מסי- כוכב הכדורגל- היה מת, הייתי יכול לשמוע סופרלטיבים דומים: "אין מי שיכנס לנעלים שלו" וכו'.

בחומרים הרבים שהתפרסמו אחר לכתו של הרב, היו שהתמקדו בפסיקתו ההלכתית האמיצה (הנשענת על למדנות מופלגת) והיו שהתמקדו בתרומתו להרמת קרנה של יהדות המזרח.

בין כך ובין כך, הרב היה גיבור תרבות עבור הציבור הישראלי. ואיזה גיבור תרבות היה הרב?
ידע תורה הרבה, היה מנהיג חברתי, ולשונו היתה חדה ועממית.
לעממיות שבשפתו של הרב עובדיה היה מרכיב משמעותי בהיותו "האב הגדול" של ציבורים כה רחבים שהשתתפו בהלוייתו.
לכן, עבור לא מעט אנשים בעולמנו הנוטה להתרגש מהתפרצויות בכי של אריה דרעי (ועל כגון דא נאמר "ותצילנו מכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם"), היה הרב גיבור תרבות כפי שמסי- להבדיל- הוא גיבור תרבות עבור ישראלים רבים בשל כשרונו הרב ובשל צניעותו ההופכות אותו לאדם עממי.
ממילא אינני מצטרף לכל אלה שמסמנים את האובדן שמוביל לסוף עידן, ומעתה יסתמכו על קבוצות ולא על יחידים כי "אין כמו מרן". גיבורי תרבות יחפשו תמיד, ו"יוסי בניון בדורו כמסי בדורו", ויקום פוסק או פוליטיקאי או שניהם שיחליף את הרב עובדיה.
וכוחו של הרגש כה גדול שכבר בהתמודדות לכנסת הסיבה להצביע ש"ס היתה "משמחים את מרן"; וכי ישנו אדם שאינו מעוניין לשמח את מרן??

ולא שבאתי לזלזל ברב עובדיה אלא באתי לכתוב מדוע לדעתי עורר מותו בשיבה לאחר שנים של בריאות לקויה וקושי ללמוד תורה ולפסוק הלכות התרגשות כה רבה בקרב הציבור: המשכיל והפשוט.

וילמדו אנשים תמימים כרב סתיו- שיבקשו להימנות על מובילי ציבור ולשנות מהלכים בחברה הישראלית- לשמור פיהם מלומר את שבכוונתם לעשות (להסיר את השגחת בית יוסף, למשל, ולאחד את שורות ההשגחה על הכשרות) כי העולם הולך אחר גיבורי תרבות ולא אחר בוני תיבה הזועקים על החמס אשר בידי שכניהם. גדלות למדנית היא גם גדלות פוליטית. לחיות בשלום עם אוקימתא שבתלמוד דומה לחיים בשלום עם אוקימתא שבחיי המעשה, ויש להציג דברים בכללות וזהירות ראויה בכדי להגיע למעלה ולנסות להשפיע, ובעיקר: לפנות אל הרגש של הציבור ולומר לו שיש עתיד עם גיבור תרבות חדש שיחזיר את עטרותיהם לראשיהם ואת העטרה ליושנה. לאחר מכן- כשיבחר- יעשה מהפכות שקטות ויוכל לשחרר את חרצובות לשונו. רצוי בעממיות.