א. הויכוח על הדתיות שמעסיק אותי ואנשים מסביבי מחזיר אותי מדי מספר שבועות לאותה נקודה.
הנקודה היא שלא משנה כמה אתה רפורמטור בהלכה, השאלה היא מה קורה במפגשים שלך עם הקב"ה בחיי היום- יום.
לעניות דעתי, נקודת המבחן האמיתית לשאלה הדתית היא הברכות (הכוללות גם את התפילה). הפמיניסטית המבקשת לקחת שותפות מלאה בתהליך התפילה, "שומר חצי שבת" המסמס לחבריו בזמן סעודה שלישית, אנשים פשוטים חסרי אג'נדה- כל אלה- יהא מבחנם העצמי: האם הם מברכים על האוכל? האם הם מודים לא-ל בפשטות על מה שנתן להם?
זכורני שהשתתפתי בהשתלמות למורים בתיכונים ממלכתיים- דתיים. חלק מהמשתתפים היו משתתפות שלכולן היה כיסוי ראש כדבעי, למעט אחת בעלת שני שמות משפחה שמלמדת בתיכון (הנתפס כ) נאור בירושלים. והנה, הכריזו על תפילת ערבית, ואל כל הגברים הצטרפה בפשטות (לפעמים נאורים עושים דברים בפשטות) אותה אשה (שהגיעה עם תינוק) לתפילת ערבית. (אגב, היא לא עצמה את עיניה ולא התפללה בדבקות יתרה, אלא פשוט עמדה לתפילת ערבית נוסח אשכנז של 7-10 דקות).
ושוב אנו חוזרים למראית אל מול ה"תוך".
לדעתי, לברכות מרכיב בסיסי בהלך מחשבה של אדם דתי, בגלל היום יומיות שלו העסוקה בשאלה, כמה האל נוכח בחייו, כמה חייו אינם מובנים מאליהם, והוא נותן תודה למי שאמר והיה העולם.
זהו לדעתי מבחנו של האדם עם עצמו. כאן הוא אינו נזקק למדדים של החברה, אלא יש לו מדדים משל עצמו.
ב. ואם בהלכות ברכות עסקינן, ישבתי בחבר לומדים של מסכת ברכות לפני זמן, ובלומדנו את הפרק השישי העוסק בהלכות ברכות,נוכחתי לעובדה שאנשים בעלי רקע תורני אינם סגורים על ברכות שמברכים על מאכלים פשוטים (למשל, מרק ירקות). אפילו מעביר השיעור היה נבוך באשר לשאלות פשוטות.
מאידך, כולם מכירים את הפטנטים של לאכול לחם ואח"כ משהו בכדי לצאת מן החשש של "ספק ברכות".
גם הדיונים והדעות אודות ברכת הפיצה, הקרמבו ואחרים, מוכרים לאלה מחובשי ספסלי בית המדרש.
הפער לדעתי הוא בדיוק בבעיה הניצבת לפתחן של הלכות ברכות: איבוד הספונטניות לעומת המכניזם ההלכתי של "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים- לא יצא ידי חובתו".
ובעיה זו היא בעייתה של ההלכה: מייחלי הספונטניות הדתית אינם חפצים בנוסחאות קפואות ומקובעות, והמכבדים את נוסחי חכמנו, אינם נותנים מקום לספונטניות.
הנקודה היא שלא משנה כמה אתה רפורמטור בהלכה, השאלה היא מה קורה במפגשים שלך עם הקב"ה בחיי היום- יום.
לעניות דעתי, נקודת המבחן האמיתית לשאלה הדתית היא הברכות (הכוללות גם את התפילה). הפמיניסטית המבקשת לקחת שותפות מלאה בתהליך התפילה, "שומר חצי שבת" המסמס לחבריו בזמן סעודה שלישית, אנשים פשוטים חסרי אג'נדה- כל אלה- יהא מבחנם העצמי: האם הם מברכים על האוכל? האם הם מודים לא-ל בפשטות על מה שנתן להם?
זכורני שהשתתפתי בהשתלמות למורים בתיכונים ממלכתיים- דתיים. חלק מהמשתתפים היו משתתפות שלכולן היה כיסוי ראש כדבעי, למעט אחת בעלת שני שמות משפחה שמלמדת בתיכון (הנתפס כ) נאור בירושלים. והנה, הכריזו על תפילת ערבית, ואל כל הגברים הצטרפה בפשטות (לפעמים נאורים עושים דברים בפשטות) אותה אשה (שהגיעה עם תינוק) לתפילת ערבית. (אגב, היא לא עצמה את עיניה ולא התפללה בדבקות יתרה, אלא פשוט עמדה לתפילת ערבית נוסח אשכנז של 7-10 דקות).
ושוב אנו חוזרים למראית אל מול ה"תוך".
לדעתי, לברכות מרכיב בסיסי בהלך מחשבה של אדם דתי, בגלל היום יומיות שלו העסוקה בשאלה, כמה האל נוכח בחייו, כמה חייו אינם מובנים מאליהם, והוא נותן תודה למי שאמר והיה העולם.
זהו לדעתי מבחנו של האדם עם עצמו. כאן הוא אינו נזקק למדדים של החברה, אלא יש לו מדדים משל עצמו.
ב. ואם בהלכות ברכות עסקינן, ישבתי בחבר לומדים של מסכת ברכות לפני זמן, ובלומדנו את הפרק השישי העוסק בהלכות ברכות,נוכחתי לעובדה שאנשים בעלי רקע תורני אינם סגורים על ברכות שמברכים על מאכלים פשוטים (למשל, מרק ירקות). אפילו מעביר השיעור היה נבוך באשר לשאלות פשוטות.
מאידך, כולם מכירים את הפטנטים של לאכול לחם ואח"כ משהו בכדי לצאת מן החשש של "ספק ברכות".
גם הדיונים והדעות אודות ברכת הפיצה, הקרמבו ואחרים, מוכרים לאלה מחובשי ספסלי בית המדרש.
הפער לדעתי הוא בדיוק בבעיה הניצבת לפתחן של הלכות ברכות: איבוד הספונטניות לעומת המכניזם ההלכתי של "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים- לא יצא ידי חובתו".
ובעיה זו היא בעייתה של ההלכה: מייחלי הספונטניות הדתית אינם חפצים בנוסחאות קפואות ומקובעות, והמכבדים את נוסחי חכמנו, אינם נותנים מקום לספונטניות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה